השבוע, כרגיל במוצאי יום העצמאות, הסתיימה העונה ה-23 של "ארץ נהדרת". במציאות שרק מתערערת מיום ליום, התכנית הפכה לשריד יציב שמסוגל לפלטר את המציאות הישראלית הפסיכית שעוברת עלינו. לכבוד סיום העונה אספנו 10 רגעים שניקח איתנו ממנה – שהחלה מתוך רצון להשתחרר מכבלי המלחמה, וסיימה כקול אחרון של יאוש, בתקווה שעד העונה הבאה לא יהיה חוק נגד סאטירה. יש לנו ארץ נהדרת?

10. Always Hope For The Bright Side Of Trump (פרק 15)

הימים הם ימי "ההמתנה" – הימים שבהם הסתובבנו במתח ולא ממש ידענו מתי ואיך תבוא אותה תקיפה שכולם דיברו עליה – אבל היו מי שהתקופה הזו היתה מורטת עצבים עבורם במיוחד, אנשי העם האיראני, שציפה נואשות לתמיכה של טראמפ. במערכון שקרץ (או שמא, ציטוט בבוטות) לשיר של "מונטי פייטון", והיה באנגלית מסיבות ברורות, הם הצליחו לעקוץ את אותה "עזרה בדרך" שטראמפ הבטיח. לא רגע מאוד זכור, אבל רגע טוב של "ארץ".

9. דיינו? (פרק 20)

ל"ארץ נהדרת" יש כל מיני דרכים להעביר מסרים – לפעמים זה מגיע דרך מטאפורות מורכבות, ולפעמים אפשר פשוט להגיד את הדבר עצמו. כמו בסצנת ליל הסדר, בפרק הלפני אחרון ששודר בפסח; זו שבה עברו נתניהו, סילמן, מירי רגב והדונלד על כל מטרות המלחמה (איום גרעיני, אורניום מועשר, המיצר, נפט), ואז הזכירו את האמת היותר כואבת – "אילו לא הצלחנו לפתוח את המיצר/ אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר/ והעסק שלכם כמעט נסגר/ והבן שלכם מעשן כמו רס"ר/ ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר/ והג'ינס שעליכם עכשיו לא נסגר/ נאשים בזה את דדי ברנע, שיפוטר/ די, דיינו". תכל'ס? באמת די.

8. להקת פיקוד העורף (פרק 21 ואחרון)

הסנד אוף ש"ארץ" שלחה אותנו איתו לפגרה היה הרגע בסיומו של יום העצמאות, שבו הלהקות הצבאיות תמיד נוכחות, השתמשו בלהקת פיקוד העורף כדי להגיד משהו על החיים שלנו – על האזרחים הפשוטים, שהפכו לחיילים בחזית. אוכלים את האש, משלמים את המחיר וגם אסור להם להתלונן או למחות. דרך השירים הכל כך אהובים, הם ידעו לנעוץ את הסכינים הקטנות, כולל בפינאלה עם "אז אל תשירו שיר לשלום/ כבר אין כזו מילה/ ורק תשאירו אור בממ"ד/ לפעם הבאה".

7. יוסף חדאד בנתב"ג (פרק 7)

גורלם של ערביי ישראל היה נושא שנשזר לא מעט בעונה הזאת – גם במערכון נוסף שיופיע ברשימה – אבל זה בעיניי המערכון הכי נוקב, שנעטף באווירה הכי טובה. סדרת מערכוני נתב"ג, שהיתה אמורה להיות המערכון הרץ של העונה (והוחלפה אחר כבוד בסדרת מערכוני פרדס חנה), היתה אמורה להיות ההברקה. ופעם אחת זה באמת הצליח לה, כאשר דרך הבדיחות על נמל התעופה הצליחו להגיד משהו אמיתי על תופעת הפרופיילינג, ועל הסיוט שכל ערבי עובר בנמל. אפילו יוסף חדאד, הערבי הכי פטריוט בסביבה. רגע שבו "ארץ" השתמשה בכוחה כדי להביא משהו ממציאות חיים שהמיינסטרים הישראלי לא ממש יודע עליה – וזו, כאמור, לא תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה.

6. יום ה"אבל" הלאומי (פרק 5)

עוד דוגמא למקרה שבו "ארץ" קצת יצאה מדוגמות המלחמה והתייחסה למשבר הדמוקרטי שעובר עלינו, כולל האיום על עיתונאים. בפתיחת הפרק החמישי של העונה התייחסו לאפשרות שעיתונאי יירצח (זה היה בסמוך לפרשת שדה תימן, אז אפשר גם לנחש איזה עיתונאי היה בסכנה), ודמיינו איך יקומו נתניהו וקיש, סילמן וגוטליב ויגנו… "אבל". ביטוי לתופעה המחליאה של התקופה הזאת, הוואטאבאוטיזם, שלא מאפשר להתייחס לשום דבר לגופו, כי איפה הייתם בפעם ההיא ש..? זה מעצבן כי זה נכון.

5. המשטרה וערביי ישראל (פרק 14)

סביב עליית הפשיעה במגזר הערבי, והשביתה הגדולה שהיתה שם, והכל התנקז למערכון (המצוין) הזה. זה לא היה מערכון סאטירי גרידא, וטוב שכך – הוא השתמש בהומור, כולל בכל בדיחות הערבים בלקסיקון, לא כדי לצחוק על הערבי – אלא כדי לצחוק על היהודי שרואה אותו דרך סטריאוטיפ. ובסופו של דבר, גם להגיד משהו על הדרך שבה המשטרה של 2026 רואה ערבים ויהודים בדרך שונה לחלוטין. רוח המפקד כבר אמרנו?

4. אלון אהל (פרק 2)

רציתם ניצחון מוחלט? ככה הוא נראה. הרגע הכי מאושר שלנו כישראלים בשנה האחרונה היה, ללא ספק, שובם של החטופים החיים. "ארץ", שבעונת המלחמה הראשונה התפללה לשובו של אלון אהל מהשבי דרך קטע וידאו שבו הוא נראה מנגן, סגרה איתו את המעגל כשאהל עצמו התארח עם הפסנתר, כדי לשיר יחד עם השחקנים של "ארץ" את "מתחת לשמיים" של דייויד ברוזה ומאיר אריאל ז"ל. זה היה רגע רגשי, אמוציונלי, מאוד לא ציני – אבל אחד הדברים שהכי נזכור מהעונה הזאת. נזכור איך ששמחנו, ונתייק את זה כדי שנזכור שהניצחון הוא לא המוות של האחר, הוא החיים שלנו.

3. רבין בפטריוטים (פרק 3)

רצח רבין הוא מאורע שחזר לא מעט בתולדות "ארץ נהדרת", בוורסיות שונות – אבל תמיד הוא מצליח לסובב את הסכין אחרת בלב. כך היה בתכנית ששודרה סביב יום השנה ה-30 לרצח רבין, ושחיברה את ראש הממשלה המת עם "הפטריוטים", התכנית שחוגגת את רוב הסיבות שבגללן הוא מת. זה היה מערכון שבהגדרה לא הצחיק, בעיקר כי הוא היה כואב מדי, ובכל זאת חשוב. חשוב, כי הוא הצליח לומר משהו על החברה שנהייתה כאן ב-30 השנה מאז מותו של ראש הממשלה. תודה רבה לרבין, בשבוע הבא יהיה כאן בן גביר. החלום ושברו.

2. אשר עם ילדי המלחמה (פרק 19)

עונות המלחמה הצליחו למצוא ב"ארץ" כלי שעד לפני שלוש שנים השתמשו בו מאוד במשורה – רגש. למעט מקרים נדירים יחסית, "ארץ" לא כ"כ השתמשה באמוציות, אלא היתה יותר צינית, סרקסטית וטיפה מרוחקת. הטראומה הלאומית הכבדה הרשתה ל"ארץ" לעשות שימוש גם בכלים רגשיים – ראינו את זה ברגעי שיא כמו אלון אהל, כמו חתונת המילואימניקים בעונת המלחמה הקודמת, ב"יותר מזה אנחנו לא צריכים". אבל מי שביטא את זה היטב היה יובל סמו בדמות נהג המונית אשר. הפעם, זה היה דרך המפגש שלו עם ילדי המלחמה, ילדי דור הממ"דים. אותם ילדים שהילדות שלהם נפגעה כמעט ללא שוב. זה היה אמיתי, אותנטי, יפהפה – ובעיקר המחיש את המציאות, הרבה יותר ממהדורות החדשות שקדמו לתכנית.

1. מילות הפרידה של חמנאי (פרק 17)

הרגע הכי מדובר וכנראה גם הכי זכור מהעונה הזאת, בפער גדול. זו היתה התכנית שאחרי פרוץ מבצע "שאגת הארי", שבמהלכה ביום הראשון חוסל האייתולה עלי חמנאי. ורגע אחרי שבתכנית חגגו את מותו של חמנאי, הגיע המונולוג הזה בסוף התכנית. יניב ביטון, דרך דמותו, שלח הערת אזהרה מנוסחת היטב לצופים של "ארץ" – המטאפורה האיראנית הברורה, של מדינה מתוקנת עם תרבות מפוארת שנכנעה ליצרים הקמאיים ולשמרנות, והפנתה עורף לליברליזם ולקדמה.

רבים לא הבינו עד הסוף את המונולוג הזה (או לא רצו להבין, יחי ההבדל) – אבל לרוב האנשים, המסר עבר: שאם זה קרה לאיראנים (וגם לחברות מפוארות אחרות שהידרדרו לקיצוניות ולשנאה, אבל הרי "אסור להשוות"), זה בהחלט יכול לקרות גם אצלנו. ושמדינה חייבת לשמור על ערכים ליברליים כדי להישאר חזקה, וחברות שנכנעות לשמרנות קיצונית ומסתגרות, בדרך כלל גם קורסות. שהכוח של ישראל הוא בקדמה שהיא מביאה, במערביות המושמצת, בזה שהיא היתה פתוחה לעולם. "יש לכם ארץ נהדרת. בינתיים", חתם חמנאי/ביטון את המונולוג. הערת אזהרה שכל אחד מאיתנו צריך לזכור – בין המלחמה שעברה, למלחמה שאולי תבוא. שלא נשכח מה הופך את הארץ שלנו לנהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה