הן לא מייצגות רק עיר או צבע חולצה - הן אסכולה שלמה שמספרת את הסיפור של העולים שהקימו קהילה, של בעלי המלאכה שסיימו יום עבודה ורצו ישר למגרש, ושל דורות של ילדים שגדלו על אותו יציע, לצד אותם שכנים // דניאל גד, יוצר הסרט "הדרבי האחרון" (כאן 11, 16.7), על קבוצות השכונה האחרונות
אני לא זוכר את המשחק כדורגל הראשון שראיתי עם אבא שלי במגרש, אבל אני כן זוכר את הדרך אליו. ההליכה למגרש דרך השוק והפרלמנט, ועד לפרדס שסמוך למגרש. את האנשים שעצרו להגיד שלום ל"שמחה גד החלוץ סופה האגדי", ששיחק במכבי שעריים. אני זוכר בעיקר את התחושה שכדורגל הוא לא אירוע של תשעים דקות, כדורגל הוא דרך חיים. בבית שלנו לא דיברו רק על שערים או על טבלאות. דיברו על זהות של אנשים, על שכונה, על נאמנות ועל קהילה.
>> חנות פופ-אפ, עמדות צילום וסרטים בחינם: אירועי פיקסאר נוחתים בדיזנגוף סנטר
אולי בגלל זה, גם היום, כשכל העולם צופה במונדיאל ובאצטדיונים המפוארים ביותר שיש לכדורגל להציע, המחשבות שלי חוזרות דווקא למגרשים הנוסטלגיים ברחובות, כשברקע הסתיימו העבודות לבניית האצטדיון החדש בעיר. אני לא יכול שלא לחשוב על הדרבי בין מכבי שעריים להפועל מרמורק. שתי שכונות קסומות, שמתחרות כבר עשרות שנים מי באמת מחזיקה את הלב של העיר. זו גם הסיבה שבחרתי ליצור את הסרט הבכורה התיעודי שלי, "הדרבי האחרון: שעריים × מרמורק".

לכאורה זה סרט על שתי קבוצות כדורגל. בפועל, הוא עוסק בשאלה הרבה יותר גדולה: מה קורה כשמנסים לייעל הכול? כשמסורת מתנגשת עם קדמה? כשמועדונים שהיו בית לדורות של אוהדים במשך עשרות שנים הופכים לעוד פרויקט שאפשר למתג מחדש? כשזהות מוחלפת ביוקרה מודרנית? כשהרומנטיקה מתחלפת בכסף. בשנים האחרונות הכדורגל הישראלי השתנה. קבוצות הפכו לחברות עסקיות, בעלים התחלפו, סמלים נמחקו, ושמות היסטוריים נעלמו.
בתוך המציאות הזאת נותרו מעט מאוד קבוצות שהן באמת קבוצות שכונה – מכבי שעריים, הפועל מרמורק ובני יהודה. שלושה מועדונים שהזהות שלהם מתחילה הרבה לפני שריקת הפתיחה, וממשיכה הרבה אחרי שריקת הסיום. בעיניי, זה בדיוק מה שהופך אותן לנכס תרבותי, לא רק ספורטיבי. הן לא מייצגות רק עיר או צבע חולצה. הן אסכולה שלמה שמספרת את הסיפור של העולים שהקימו קהילה, של בעלי המלאכה שסיימו יום עבודה ורצו ישר למגרש, ושל דורות של ילדים שגדלו על אותו יציע, לצד אותם שכנים.

ואולי זו גם האחריות שלנו כלפי הדור הבא. ילד שגדל על קבוצת שכונה לא רק לומד לעודד. הוא לומד להכיר את האנשים שסביבו. להבין שהסמל על החולצה הוא המשך של הרחוב שבו הוא גדל. קבוצה שאתה מכיר את כל השחקנים והרבה מהשחקנים מכירים את האוהדים אישית. בקבוצה שכונתית השחקנים הם האוהדים של האוהדים, בעידן שבו כמעט הכול וירטואלי, יש משהו כמעט מהפכני במועדון שמחבר בין סבא, אבא ונכד באותו יציע. וזה מה שיוצר שייכות בין דורית בעולם שבו בני הנוער משתייכים בעיקר למסכים.
המונדיאל מזכיר לנו פעם בארבע שנים למה אנחנו מתאהבים בכדורגל. לא בגלל התקציבים ולא בגלל המסכים הענקיים. אנחנו מתרגשים כשאנחנו רואים נבחרת שנלחמת בשביל דגל, בשביל עיר, בשביל סיפור. בטח כשהיא אנדרדוג – עיינו ערך כף ורדה במונדיאל 2026. השייכות היא שמייצרת את הקסם. ובמובן הזה, אין הרבה הבדל בין גמר מונדיאל לבין דרבי שכונתי ברחובות. בשניהם, מה שבאמת עולה למגרש הוא הזהות.
הכדורגל הישראלי צריך אצטדיונים חדשים, ניהול מקצועי ומועדונים חזקים. אבל הוא חייב גם לשמור על המקומות שבהם הלב שלו עדיין פועם. כי אם נאבד את קבוצות השכונה, נאבד הרבה יותר מכדורגל. נאבד את הסיפורים שעברו מאב לבן, את הזיכרונות שנבנו ביציעי בטון, ואת התחושה הנדירה שיש מקום בעולם שהוא באמת שלך.
אם יום אחד הדרבי של שעריים ומרמורק יהפוך רק לפרק בארכיון, כולנו נפסיד. לא כי תיעלם עוד יריבות ספורטיבית, אלא כי תיעלם חתיכה מהתרבות הישראלית. כמי שמגדל בבית שמקדש את ערך האחדות, חשוב לי להדגיש שיש הבדל בין אחדות לאחידות. ועצם היותה של כל אחת מהקבוצות מהווה את זכות הקיום של השניה. שעריים לא תהיה קיימת ללא מרמורק ולהפך. ובעיני, על הדברים האלה בדיוק שווה לעלות לדשא ולתת הכל. לעולם תצעדי איתי!
הסרט "הדרבי האחרון – שעריים X מרמורק" ישודר ב-16.7 ב-21:30 בכאן 11 וכאן Box
