להומו הציני מת"א: היציאה של גולדשטיין לא כוונה לאוזנך. תתקדם
האם יציאה מהארון היא עדיין חדשה מרעישה? לפחות במקרה של ניקי גולדשטיין ובן זוגו אייל שלום - כן, כי היא נוגעת בנושאים רגישים שעדיין לא נגעו בהם. ולאלה ש"תמיד ידעו": אתם לא שונים בהרבה מטל גלבוע
גילוי נאות, כשראיתי לראשונה את הפרומו לראיון היציאה מהארון של ניקי גולדשטיין הרמתי גבה. לא מהסיבה של ״זה היה ברור״ שתכף אדון בה, אלא מתוך תהייה האם יציאה מהארון כהומו היא עדיין חדשה מרעישה בשנת 2022? עברו בדיוק 20 שנה מאז יציאתו המתוקשרת של עברי לידר בראיון מול האיש שלא אזכיר את שמו, ונשאלת השאלה – האם אנחנו עדיין שם?
בהשוואה לספיר ברמן, שהמורכבות הגדולה ביציאתה מהארון כטרנסג׳נדרית ברור מאליה, יציאה מהארון כהומוסקסואל לעיתים כבר נתפסת כבאנלית. היציאה מהארון היא אירוע טראומתי עבור כל אחד ואחת. עבור חלק היא טראומטית יותר ועבור חלק פחות. למעשה, כל עוד המושג ״יציאה מהארון״ מתקיים הוא תמיד יהיה מלווה במורכבות, בהדחקה ובתקופה קצרה או ארוכה של הסתרה וערך עצמי נמוך. לאחר סיום התהליך, רבים מאיתנו מודים על ההווה ומשאירים הרחק בעבר את הקשיים שעברנו. הדבר נכון גם עבור אלה שהגיעו מבתים נאורים ומקבלים יותר, ונכון פי כמה וכמה עבור אלה מבתים שמרניים.
אז האם יציאה מהארון של סלב כהומו היא עדיין חדשות? לחלוטין כן. הראיון של דנה וייס עם ניקי גולדשטיין אמש בערוץ 12 אינו מכוון לאוזניהם של הומואים תל אביביים ציניקנים שהתייחסו אל הסיפור בזלזול, והרשו לעצמם ״להתפזם״ על גולדשטיין כאילו להט״ביות היא עניין של ותק. דבריו של גולדשטיין צריכים להישמע על ידי אלה שעדיין מגלים את עצמם ואלה שמתמודדים או עשויים להתמודד עם יציאה מהארון של קרוביהם.
כחלק ממטר התגובות הארסיות נשלפו קטעי ארכיון של גולדשטיין מחקה נשים או מופיע לצלילי שירי אירוויזיון כאילו היו אלה ״ראיות״ להיותו הומו מודחק מאז ומתמיד. הדיון הזה נראה מגוחך במיוחד כשהתנהל במקביל למתקפה המוצדקת בהחלט כנגד דבריה של טל גלבוע בשבוע שעבר, שטענה כי ״אנחנו (הנשים) לא רוצות גברים שמשחקים בבובות ובבובים״. מגדר ונטיות מיניות יכולים לבוא לידי ביטוי באינספור דרכים. הניסיון לצייר תמונה לפיה גולדשטיין מאז ומתמיד חי בשקר כהומו מודחק, בניגוד מוחלט למה שהוא עצמו מעיד, הוא בריוני ובעיקר לא רלוונטי.
בניגוד לראיונות היציאה מהארון של לפני עשור ושני עשורים, הראיון אמש מעורר שיח מורכב יותר. הוא עורר דיון על יציאה מאוחרת מהארון, על יציאה מול אישה וילדים, על מעבר בין חברות להתאהבות ועל בריחה מהטרונורמטיביות. יותר מהכל, החשיבות הייתה במה שהיה כמעט ולא היה נוכח וזה הצורך בהגדרה. ניקי גולדשטיין ובן זוגו הטרי אייל שלום לא הגדירו בצורה חד משמעית את נטייתם המינית וגם לא נדרשו בכך בעיקשות מצד המראיינת. הם סיפרו באומץ את סיפורם כגברים שבאמת ובתמים אהבו נשים לאורך שנים ארוכות, עד שיום אחד התאהבו זה בזה.
האם הם הומואים מודחקים? ביסקסואלים? פלואידים? הוכחה ניצחת שנטייה מינית היא ספקטרום? זה פשוט לא משנה. בואו נקווה שנשמע עוד שלל סיפורים כאלה ואחרים, מגוונים ושונים, שינערו את כולנו מציניות ומתפיסות מקובעות. ובעיקר נייחל ליום הרחוק בו המושג ״יציאה מהארון״ יהיה חסר משמעות מלכתחילה. בהצלחה וחיבוק גדול לניקי ואייל.