אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

עונת הקיץ של תאגיד השידור הישראלי הביאה איתה לא מעט פנינים: סדרה דוקומנטרית מעמיקה על ההתנתקות לצד "ארבע חתונות" הקלילה, "חוליגנים" שעשתה רעש ומהצד השני "אתה חייב לקרוא את זה" שעשתה שקט. הכל מכל. ובתוך הכל עומד לו חד קרן, סדרה שונה מכל הנ"ל, שנוגעת בצמד מילים שהפך איכשהו למילה אחת: הייטק. כל מי שחי בתל אביב מכיר את האנשים האלה, שחיים פה בינינו, אבל גם לא ממש שייכים לכאן. "הייטקיסטים" הם מכונים – עובדי ויזמי חברות ההייטק, שכמעט בנו מדינה בתוך מדינה – כזו שנמצאת בישראל, מפרנסת אותה וגם מהווה מקור לא קטן לגאווה עבורה, אבל גם מתקיימת בוואקום כלכלי-חברתי כששאר המדינה קורסת. ובפער הזה נכנסת "יוניקורנז".

ארבעה פרקים יש בסדרה הדוקומנטרית החדשה של כאן 11, שמאחוריה עומדים גיל סימה, בת דור אוז'לבו, ליאת לוי והעיתונאי עמרי זרחוביץ'. הפרקים לא בהכרח קשורים בסדר ליניארי – כל אחד מהם תוקף את הנושא הגדול הזה מזווית אחרת, אבל כולם מתארים את הקשר שבין עולם ההייטק הישראלי למדינת ישראל, מעין יחסי אהבה-שנאה של המרואיינים עם המקום שממנו הם באים – אבל גם קצת שואפים להתנתק ממנו. זו סדרה טובה מאוד שמצליחה לשאוב אותך, לוקחת נושא לא פשוט להבנה ומצליחה לפרק אותו היטב ולספר מא' עד ת' את החלום הישראלי האולטימטיבי. אם פעם החלום הישראלי היה בית צמוד קרקע עם משפחה וילדים וכלב; היום החלום הישראלי נראה יותר כמו הסדרה "מסודרים" – לעשות את האקזיט ולהצליח בענק עם החלום שהבאת מהבית.

זאת הניגודיות שעומדת בלב סיפור ההייטק המקומי – הוא נולד למדינה שהתרבות שנוצרה בה לא ממש קידשה הצלחה. כסף, לפחות לדורות הישנים, היה כמעט מילה גסה – צניעות היא תכונה שהרבה יותר מוערכת, ראוותנות נתפסת כמשהו מגונה והדבר הכי נורא שאפשר לעשות זה "לנקר עיניים". התרבות האמריקאית, שראשי ההייטק ייבאו לארץ, היא אחרת לחלוטין – היא כזו שבה הכסף הוא כמעט ערך עליון, הצלחה ויוזמה חופשית הם הדבר החם, וכמו ששרו פעם פורטיסחרוף: הכל אפשר אם משלמים, להיות אפילו אלוהים.

אם נחשפים רק לפרק הראשון, נדמה שהסדרה מהללת את תפיסת העולם הזו – אבל זה הופך יותר מורכב בהמשך. הסדרה מצליחה להאיר את הבעייתיות שיש בעולם הזה – עד כמה יכולה חברה להחזיק בתוכה שני מעמדות נפרדים? עד כמה תל אביב יכולה להכיל פער כזה גדול בין המרכז שלה – שמבוסס על ההייטק והשכר המטורף ואורח החיים שאיתו לבין דרום העיר – שחי אחרת, משתכר אחרת ואולי גם חושב פוליטית אחרת?

>> "מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת
>> אוכל, קרינג' ושמלה לבנה: "ארבע חתונות" היא קאלט כמעט מיידי

התהליך שהסדרה מתארת מתחיל אמנם באמריקה ובחלומות על סיליקון ואלי, אבל המסקנה שלו היא שבסופו של דבר, ההייטק הישראלי מבין את מקומו – וגם את הטעות שלו. ההתנתקות של עולם ההייטק מישראל שמסביבו הובילה במידה מסוימת למגמות שראינו בשנים האחרונות – ההשחתה של המערכת הפוליטית, עלייתם של גורמים קיצוניים והבושה הגדולה שאוחזת כשמבינים איזה אנשים מנהלים לנו את החיים. המסר שהסדרה שולחת הוא שאולי הגענו לרגע שבו עולם ההייטק מבין שהאש מתחילה ללחך גם את המשרדים היפים שהם בנו באמצע תל אביב. בוודאי בימים אלה ממש.

בעיה אחת מרכזית יש עם "יוניקורנז" – והיא ההתמכרות של היוצרים ל-AI. נכון, זו סדרה שעוסקת בטכנולוגיה והשפה צריכה להיות עדכנית, אבל דווקא כאן היה עדיף להיות אולדסקול וללכת עם מגיש, ולא עם צ'אט ג'יפיטי, שמגיש את הסדרה בפועל. בעיניי זה היה עושה טוב גם לראיונות, וגם באופן כללי לדרך שבה הסיפור מסופר. ועדיין, זו סדרה חשובה. ההייטק הישראלי הוא הביטוי הכי טוב שאני מכיר לכל מה שטוב במדינת ישראל – החדשנות שלה, הממזריות, החוצפה הישראלית החיובית שמצליחה לגבור גם על המתחרים הגדולים מחו"ל. ההייטק הוא המקום שבו ישראל הצליחה בגלל שהייתה מערבית, חופשית ודמוקרטית, והאמינה במדע ובטכנולוגיה כערך עליון. 

ולא סתם עולם ההייטק התעורר סביב המהפכה המשטרית – זו היתה ההתנגשות הגדולה בין הקדמה שמציע עולם ההייטק לישראל לבין הממשלה הנוכחית שמאמינה בערכים הפוכים, בזה למקצוענות, בזה לחוכמה, בזה לידע ובזה למדע ("הקב"ה 1 – מכון ויצמן 0", זוכרים?), שמקדשת את העבר ואת התנ"ך על חשבון ההווה והעתיד, ההתנגשות בין מי שרוצה כאן דמוקרטיה שתתן הזדמנות שווה לכולם, לבין משטר סמכותני דתי שבו יש מקום רק לאנשי שלומה של הקואליציה (והשאר? שיעופו לברלין או שיילכו לעזאזל).

הסאבטקסט הברור של הסדרה, בוודאי בחלקים האחרונים שלה, הוא שגם בהשפעת המחאה והמלחמה הנוראית שבאה אחריה – עולם ההייטק מתחיל לרדת מהגדר, מתחיל להבין שהוא לא יכול להמשיך ולשגשג ו"לדלבר" כל עוד המדינה סביבו בוערת, ואנשיו הזחוחים לפרקים מתחילים להבין שישראל נחשלת ומדממת וענייה תגרור גם אותם למטה, במוקדם או במאוחר. הדרך היחידה להבטיח את המשך הקיום הממשי שלהם ואת ההצלחה של החברות הללו, היא ישראל שתחזור לפסים של נורמליות ושפיות.

"יוניקורנז" שמה עטיפה מאוד יפה ומתקתקה סביב שאלה כמעט ארכאית – מהי ציונות? האם הציונות היא רק העבר המפואר שהיה כאן וההיסטוריה – או שהיא גם לקחת את העבר המפואר הזה ולעשות ממנו עתיד מפואר? נדמה לי שבבחירות הקרובות, זו תהיה השאלה הגדולה – לאן הולכת ישראל? האם למקום אלים, מתבודד, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – או למקום קצת יותר שפוי, פתוח לעולם, וכזה שמאמין שרק קדמה תהפוך את המדינה הזאת למקום שטוב לחיות בו לשנים. הציונות הבריאה שהביאה לעולם את וויקס, וויז וצ'קפוינט היא סם החיים של המקום הזה. ונדמה שעכשיו, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לסוג הזה של הציונות כדי להחזיר את המקום הזה למסלול. את האלטרנטיבה ניסינו.