מיפו תצא תקווה: את הכאב אי אפשר למחוק. גם לא את האנושיות

מהרגע שזה פורסם, ההודעות התחילו להגיע. עובדים בשירות העירייה צבעו את הפוסטרים עם פניהם ושמותיהם של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה, פוסטרים שנתלו ביפו בידי תושבי העיר, ערבים ויהודים. מזועזעים, עוד ועוד אנשים כתבו ושאלו האם זה באמת קרה, ומדוע ומה ניתן לעשות. הכאב ניכר מכל הודעה. כך גם הכעס.

יפו ועזה קשורות זו בזו. לתושבים רבים ביפו יש קרובים החיים בעזה. אין כמעט תושב יפואי פלסטיני שלא מכיר אדם שנהרג או נפגע במלחמה, שביתו נהרס או שאיבד את כל עולמו. תמונות הילדים ההרוגים – וכמוהן גם העמידות השבועיות ברחוב יפת עם תמונות אלו – היו הדרך של תושבים רבים להביע את הכאב על כך, להביע הזדהות. אליהם הצטרפו רבים נוספים, יהודים וערבים, במחאה על המלחמה האיומה, על ההרג האינסופי, על ההשמדה ועל ההתגאות בה בקרב שרי ממשלה. צביעת תמונות הילדים הייתה כמו יריקה בפרצוף לכל האנשים האלו ולרבים נוספים.

אני שמח לומר שהעירייה הבינה את הטעות. אחרי פניות התושבים, פניתי לראש העירייה, רון חולדאי ודרשתי ממנו להבהיר שמעשה כזה לא יחזור. קראתי לו להבהיר שאין מקום למחיקת הכאב ולא לתת יד – במעשה או בשתיקה – למי שמסיתים ומפיצים עלילות תועבה וגזענות כאילו "אין חפים מפשע בעזה". בתגובה לפנייה שלי, העירייה אכן הבהירה כי הדבר נעשה ללא רשות וסמכות וכי הוא לא יקרה שוב. אני כמובן מברך על התגובה הזאת. בינתיים, פעילים מתנועת "עומדים ביחד" – שהציבו את התמונות שם – החזירו אותן למקומן, ולא ניתן לאיש שוב למחוק אותן.

>> לא תשודר ברדיו: אם תרצו לשמוע שירי שלום – חפשו אותם באינדי
>> השיר החדש של ויתרתי מתאר איך הפכנו מדור השלום לדור אבוד

האירוע הזה מסמל את מה שיפו יכולה להיות עבור כולנו – וגם מזכיר את הסכנה. כעיר מעורבת, תמיד יש מי שמנסה להצית אש בין יהודים לערבים ביפו. אני זוכר כיצד כבר בשבעה באוקטובר התרוצצו שמועות שקר על פוגרום שמתכננים התושבים הפלסטינים. אחרי הפיגוע הרצחני והמזעזע ברכבת הקלה, ניסה איתמר בן-גביר להצית אותה שוב, והאשים את המתפללים במסגד בשיתוף פעולה עם המחבלים. הגרעין התורני שהתיישב בעיר – אבל לא מבקש לקחת חלק במרקם החיים המשותף שבה אלא להחליף אותו בכזה של הפרדה ועליונות – תורם גם הוא למתיחות.

יפו התנגדה לניסיונות האלו, ולא נכנעה להם. ב-8 באוקטובר הוקם בה משמר השותפות. פעילים תלו בה פוסטרים בערבית ובעברית על שותפות וסולידריות, אספו תרומות, ארזו אינספור ארגזי מזון לכל מי שנזקק, והפכו את העיר למוקד של תקווה בתוך ים של אימה. אחרי ניסיונות ההסתה של בן-גביר התארגנה בעיר ארוחת שותפות גדולה, בהובלת תושבים ועסקים מקומיים, שהייתה כולה דחייה של הגזענות הבן-גבירית. כשטיל מתימן נפל בלב אחת השכונות בעיר, התארגנו תושבים לנקות את בתי התושבים שנפגעו. בשטח הפעילות המשותפת רק התחזקה.

העמידה עם תמונות הילדים – ילדים ששילמו בחייהם על לא עוול בכפם – הזכירו לכל מי שעבר ברחוב יפת שגם בעזה חיים בני אדם, וחשפו את מחיר המלחמה שבתקשורת בעיקר הסתירו. שוב ושוב, תושבים ותושבות ביפו בחרו באנושיות.

עכשיו, עם עצירת המלחמה וחזרת החטופים, אפשר לקוות בזהירות שניתן יהיה סוף סוף להתחיל לשקם ולתקן. המפתח לכך נמצא גם הוא ביפו. זה מתחיל בהבנה שאסור למחוק את הכאב או להתעלם ממנו. להיפך, הוא זה שצריך להדריך ולהכווין אותנו – כדי שנזכור שהאפשרות השנייה היא תמיד איומה ונוראה. תמונות הילדים חזרו לקירות הרחוב ושם הן צריכות להישאר. העירייה צריכה לא רק להבהיר שלא תהיה עוד מחיקה – אלא לתת לתושבים להוביל תהליך של שיקום ובנייה מחדש. הם אלו שיכולים וצריכים להדריך את כולנו בבניית חיים משותפים, שיש בהם מקום לכל אחת ואחד מאיתנו – ואפס מקום לגזענות ולאלימות.

התושבות והתושבים ביפו, שעמדו במבחנים הכי קשים של הפחדה והפרדה, הזכירו לכולנו במהלך השנתיים האלו איך נראית אנושיות. לי, ולרבים אחרים, הם נתנו תקווה. העירייה צריכה לתת להם את הכוח כדי להפיץ את התקווה הזאת אפילו רחוק יותר. מיפו תצא תקווה.
>> איתמר אבנרי הוא חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם עיר סגולה