"יקומות" היא סדרה אמיתית וכואבת. אולי בגלל זה היא מצחיקה יותר

הסיפור של הבידור הישראלי ואולי עולם הפופ בכלל, לפחות מאז שנות התשעים, מביא את אותו נראטיב: מה שמתחיל בשוליים – מסתיים במיינסטרים. טל פרידמן התחיל את דרכו מבתי ספר למשחק ומנונסנס פרוע, והפך להיות דמות שאהובה על ידי מדינה שלמה. צביקה הדר קפץ מבמה לבמה בבית ציוני אמריקה, עד שהפך למלך המיינסטרים ולכוכב-על בערוץ 2. "זהו זה" החלה בתור מגזין לנוער והיום היא בלב הפריים טיים.  ערוץ 14 יצא לדרך כערוץ בשולי הממיר– לא משנה, הבנתם את הנקודה.

>> ההיסטוריה המטורפת של רועי כפרי: מסע אל תוך ההזייה שהיא החיים
>> "ילדחרא": אולי הדבר הכי טוב שיצא מהטלוויזיה שלנו מזה שנים
>> "מקום שמח": זאת לא "חזרות 2", אבל נועה קולר עשתה את זה שוב

הווריאציה הנוכחית של המסלול הקבוע הזה, במסגרתו מה שהיה פעם קיצוני ופרינג'י הוא עכשיו הדבר החם במרכז הבמה, הוא כמובן האינטרנט, והדוגמאות הולכות ומתרבות, מאודי כגן שהחל את דרכו בבסדרת רשת קטנה וקורעת בשם "משיח" והפך לאחד מכוכבי "ארץ נהדרת", ועד "שם טוב האבי" שהתחיל כדאחקת רשת של תמיר בר והפך לדגל היצירתיות של השידור הציבורי. עכשיו, הגיע תורו של רועי כפרי לעבור את המסלול הזה עם משא לא קטן של ציפיות על הכתפיים. את היכולות שלו כיוצר סרטוני רשת ופרסומות, את ניצוץ הטירוף הפסיכדלי ואת ההיסטוריה שלו כיוצר מעניין וחדשני אנחנו מכירים. עכשיו השאלה היא איך זה מיתרגם לטלוויזיה.

גם הסיפור של "יקומות" – הסדרה החדשה של כפרי שעולה היום לשידור בפלטפורמות הדיגיטליות של כאן (ותשודר גם בכאן 11 החל מיום חמישי הקרוב) – התחיל כסדרת רשת שעלתה בשקט בשקט ליוטיוב של כאן 11 במרץ 2022 והפכה לסדרה מגובשת שמקבלת את המקום שלה בפריים טיים. מהשוליים החתרניים אל המרכז המעונב, כפי שטבע זאת היטב מודי בר-און ז"ל, עוד אחד שעשה את המסלול הזה בדיוק.

זה רגע שיא ביצירה של כפרי (שיצר את הסדרה יחד עם גון בן ארי) – ונראה שהוא בא לרגע השיא הזה מאוד מוכן. כי "יקומות" כוללת בתוכה הרבה דברים שכפרי עשה בעבר – את האבסורד ואת ההומור המטורלל הייחודי ואת האמירה האנושית שיש שם, אבל נדמה שהחיים (אולי גם השנים האחרונות) הוסיפו לו תבלין נוסף שנמצא שם בין השורות: כאב.

זה תהליך שאנחנו רואים בלא מעט קומדיות שיוצאות בשנים האחרונות, בעולם וגם בארץ: הימים בהם קומדיה רק הצחיקה, ופאנץ' רדף אחרי פאנץ', כמעט ונעלמו מהמסך. הדור החדש של הקומדיות בטלוויזיה השאיר את הצחוק המוקלט הרחק מאחור, ועבר להציג מגוון רחב מאוד של רגשות. הן לא הפסיקו להצחיק, אבל במקביל הן מוכנות להגיד גם דברים עמוקים יותר. סדרת הדגל של התאגיד נכון להיום היא "מקום שמח" של נועה קולר, שעושה בדיוק את זה. היא מסוגלת להצחיק (ועושה את זה בכישרון גדול) אבל משאירה גם לא מעט עוקץ רגשי, שמשנה את מרכז הכובד של הסדרה והופך אותה רב-מימדית.

כפרי הוא איש מצחיק בצורה בלתי רגילה באופן כללי, והוא מביא איתו לסדרה גם את הגלריה של המצחיקנים הישראלים בני דורו – עידו קציר, אודי כגן, דניאל חן, איתי זבולון – טונות של כישרון קומי יש על המגרש. אבל מה שהתחיל בתור נונסנס פרוע לשמו בימי "חתולונובלה" או "ניצה ולחם" פשוט לא מספיק יותר. "יקומות" מוציאה ממך לא רק הנאה ותדהמה מהקומדיה, אלא גם הרבה מאוד רגש, והיא מעוררת מנעד של רגשות שבדרך כלל לא קיבלנו מקומדיות.

מעל הכל, היא מייצגת את התקופה בכך שיש לה מסר ברור ובהול להעביר: הניסיון לחפש אחר משמעות הוא חסר ערך. אנחנו חיים בעולם אבסורדי, הפוך על כל הראש, והמחשבה שיש טעם למשהו או סאבטקסט היא מיושנת. כולנו חיים את השגרה, עושים מה שצריך, אבל מבינים שזה ריק מתוכן. קצת כמו הדמות של יעל אבקסיס (בתפקיד אורח עוצר נשימה), שבאיזשהו שלב מבינה שהיא לא מבינה, משחקת את המשחק ומרוויחה בו הכל – ככה גם אנחנו הפסקנו להבין את העולם, ומבינים שהדרך להתקדם היא פשוט להיות מטומטמים ואבסורדיים כמוהו.

בדרך, "יקומות" מסתכלת על הכל מזווית טיפה אחרת: היא צוחקת מאוד על עולם הטלוויזיה (בעיקר זו המסחרית), היא מתייחסת בלעג לעולם הקולנוע ולאחורי הקלעים שלו, וגם על החיים יש לה מה להגיד. הפרק שבו מלאך המוות בגילומו של אסי כהן מלווה את כפרי ברגעי חייו – הוא פרק שהפיל לי את הלסת, בעיקר כי הוא נגע במשהו אמיתי. ההתמודדות עם המוות הפכה להיות מאוד מוחשית בשנים האחרונות – אבל לא היה מישהו שביטא את התחושה הזאת טוב, עד היום, כמו כפרי. דווקא דרך הקומדיה, דווקא בסדרה שבאה במקור להצחיק.

בהקשר זה בלטה מאוד גם הופעת האורח של אלון אבוטבול ז"ל – ככל הנראה היצירה האחרונה שבה השתתף בחייו (למעט אולי האלבום המוזיקלי היפה מאוד שיצא לאחר מותו). וכמה אבסורדי היא שדווקא הפעם האחרונה שבה נראה אותו על המסך – היא במקום הזה, שצוחק על עצמו ועל הדמות האייקונית שלו כשחקן קולנוע גדול מהחיים של פעם, שמתקשה למצוא את עצמו היום. תזכורת אירונית ועצובה לאובדן הגדול עם לכתו, ולשחקן הענק שהיה בחייו.

זה לקח זמן בטלוויזיה השמרנית שלנו, אבל בסוף דור הקומדיה הצעיר פורץ קדימה. בצירוף מקרים מעניין, בשבוע שבו "ילדחרא" של אריאל וייסמן וניב מג'ר עלתה לאוויר, מגיעה גם "יקומות" של כפרי. שניהם מתחברים לתחושה הרבה יותר כוללת בבידור הישראלי – הדורות הישנים זזים הצידה ויש מקום לאמירה חדשה על הדרך שבה מספרים סיפור מצחיק בטלוויזיה. "ילדחרא" ו"יקומות" מעולות כי הן מצליחות להביא למסך, סוף סוף, משהו שהיה חסר בו מאוד: שפה אחרת, חדשנית, נועזת, הרבה יותר אותנטית והרבה יותר מחוברת ללב. אלה לא סדרות פיל גוד, והן לא מטאטאות את הצדדים השליליים מתחת לשטיח. הן אמיתיות, הן כואבות, ואולי בגלל זה הן גם מצחיקות יותר. האם הן הולכות להצליח? לא בטוח בכלל. אבל כמה טוב שהקול הזה קיים. כמה טוב לראות אמת על המסך בין כל הפייק שמסביב.
>> "יקומות", עכשיו בכאן דיגיטל וכאן Box, החל מיום חמישי (27.11) בכאן 11