אפריקה עכשיו: המסיבות שמחברות את הקהילה האפריקאית לסצינה התל אביבית

כבר קרוב לשלוש שנים שליין "אננס" קורה בעיר, נותן במה למוזיקת דאנסהול, אפרו-ביט וכל מה שמקפיץ ומגיע מהיבשת. למרות שהוא לא פורסם במדיות באופן מסיבי, ועבר בעיקר מפה לאוזן – הוא מביא אליו קהל רוקדים מגוון וקבוע שהפך לקהילה: רקדנים מקצועיים, חובבי מוזיקה אפריקאית ואנשים שהגיעו לישראל מאפריקה.

חלקם עובדים כאן, חלקם לומדים כאן וחלקם אף לא בעלי מעמד חוקי בארץ. ההפתעה האמיתית היא לאו דווקא הסצנה המפתיעה שצמחה לנו ממש מתחת לאף, אלא העובדה ששלוש די.ג'ייז ישראליות צעירות הן האחריות לכך. הפורמט של המסיבה פשוט: שלוש התקליטניות מנגנות כל אחת סט של 45 דקות, ואז מתחלפות – וכך חוזר חלילה. אם שפר עליכם מזלכם יכול להיות שתיפלו על ערב שבו איזה אמ.סי מחו"ל או ראפריות מהסצינה התל אביבית יגיעו. כך או כך: תמיד יהיו נשים על העמדה.

"המוזיקה עצמה תמיד הייתה קיימת בעיר, חלקה יותר וחלקה פחות", מסבירה ליה מור (27), די.ג'יי המתקלטת בשבע השנים האחרונות בתל אביב ובלונדון (״לונדון היא כור היתוך מוזיקלי״ היא אומרת)  "הייתה לי תוכנית רדיו בלונדון ותמיד אהבתי לשלב בין סגנונות מתרבויות שונות. בברלין נחשפתי לחיבור של הז'אנרים הללו: דאנסהול עם אפרו-ביט ומוזיקה מהיבשת. היינו הראשונות כאן להבין שזה עובד טוב ביחד. לקהל לקח רגע, אבל הוא הצליח להתרגל".

ליה מור, שירה שודרון ויעל גרודזינסקי (צילום: תום גן אור)

"כשטיילתי באפריקה לפני כחמש שנים התחלתי לאסוף מוזיקה מקומית כי פשוט לא יכולתי להתעלם מכמה זה טוב", מספרת שירה שודרון (28), הידועה בכינויה SHIWA BIWA, ושקטפה אינספור השמעות למיקסטייפים שלה בסאונד-קלאוד. "נהנתי מהמוזיקה העכשווית באפריקה ששמעתי בברים, במסעדות, ברחוב, ממוזיקאים שפגשתי – ורציתי לחשוף אליה את הקהל הישראלי. תמיד מחפשים את הדבר הבא שיחליף את הוליווד, ומאז ועד היום אני מאמינה שהמוזיקה האפריקאית תכבוש את העולם".

"התאהבתי במסרים והווייב שהליין הזה מביא", מוסיפה יעל גרודזינסקי (27), העונה לשם JAHEL, ומגיעה מעולמות מוזיקת הראגיי והפסטיבלים. "מדובר בתתי ז'אנרים שקשורים אחד לשני, בחיבור תרבויות וחקר מוזיקה שמעניין אותנו".

אנשים לא מופתעים לראות שלוש נשים לבנות-ישראליות מאחורי העמדה? במיוחד כשהמוזיקה אפריקאית.
מור: "בניגוד להרבה מקומות שבהם הקהל בא למועדון מסויים, פה הוא בא בשביל המוזיקה. מההתחלה היה חשוב לנו שיבואו למסיבה אנשים שיודעים שאנחנו מנגנות ובאים בשביל לשמוע אותנו. אנחנו בקשר ישיר עם הקהל: מדברות איתם, מבקשות פידבקים, והקהל שולח לנו מוזיקה שאנחנו משתמשות בה״.

שודרון: "מבחינתי כמה שיותר. כשהקהל שולח לנו טיונים שאנחנו לא מכירות אני שמחה. אין בינינו את ההפרדה שלרוב יש בין קהל לדי.ג'ייז. הקהל שלנו ממשיך לבוא בקביעות למסיבות, ואנשים אפילו מכירים, מתחברים וממשיכים לבוא בחבורות".

גרודזינסקי: "הבאנו הרבה רקדנים מקצועיים שחיפשו לבוא לרקוד בעצמם, וזה הביא תחושת שחרור שכולם מרגישים על הרחבה. כשמשהו קורה באופן אורגני ואמיתי זה כל כך כיף. אנחנו לא פקטור, המוזיקה שאנחנו משמיעות והאווירה זה מה שחשוב".

האשימו אתכן בניכוס תרבותי? זאת קרקע פורייה לביקורת בעולם ה-PC.
מור: "שאלה טובה. אנחנו משתדלות תמיד להתמצא בחומר כי כל הדבר הזה בא ממקום של כבוד למוזיקה. אנחנו כל כך תשוקתיות לגבי זה ואנחנו בקשר ישיר עם האמנים שאנחנו מנגנות. תמיד נותנות קרדיט למוזיקה, תמיד מתייגות אותם. אנחנו לא קוטעות את ערוץ התקשורת או לוקחות את זה אלינו, אנחנו מפיצות את זה. זה קו עדין כי אתה שואל את עצמך 'מתי אני חוקר ואוהב ומתי אני לא מכבד את התרבות'? זה דורש הרבה ביקורת עצמית".

שודרון: "אני רואה את עצמי בתור ערוץ הפצה. כמו שמגזין כותב כתבה על אמן ומפיץ את הבשורה כך גם די.ג'יי שהוא לא מפיק. ברור שאני אוהבת את המוזיקה, וחוקרת אותה – אבל אני גם נהנית מזה ובא לי להרים עם אנשים שאני אוהבת במסיבות שלי.  בכל סט שאני מפרסמת אני אתן רשימה מפורטת של האמנים ואני משלמת על הטיונים שאני מנגנת. אנחנו מרגישות שאנחנו עוזרות בדרך שלנו לאמנים האלה".

גרודזינסקי: "אני לא בטוחה שזה משהו שאנשים שמגיעים למסיבות שלנו חושבים עליו. יש כזאת אווירה של 'כולם מכירים את כולם' ו-'יאללה בואו נרקוד', שלאף אחד אין באמת פנאי או רצון לפתוח שיח כזה. אבל במידה וכן, אנחנו תמיד פתוחות לשמוע ותמיד רוצות להשתפר".