אחד הפורמטים המצליחים בטלוויזיה הישראלית חזר לסיבוב ניצחון: 'מאסטר שף'. אחרי 14 עונות וספיישלים – היא כבר התקבעה כתוכנית ריאליטי מוצלחת במיוחד, הן ברמת הרייטינג והן אצל חלק מהמבקרים. ועכשיו מגיעה עונה שחוגגת את ההצלחה. ברוכים הבאים לעונת האולסטארס השנייה.
>> "דה וויס" כבר הרגישה שחוקה, ואז הגיע ביצוע שפירק את הלב

הפורמט הבסיסי מוכר מ"נבחרת החלומות" הקודמת, ששודרה ב-2024: מתמודדים מצטיינים מעונות קודמות, כאלה שלא זכו, סוגרים מעגל וחוזרים לתוכנית כדי סוף סוף לנצח. בדרך, בהנאה שקשה להסתיר, "מאסטר שף" גם מתגאה בבוגרי התוכנית שהצליחו לא מעט בעולם הקולינריה הישראלי. חלקם הפכו לשפים מצליחים במיוחד.

וברור שהפורמט נועד בעיקר לשוחרי התוכנית בעבר (ויש רבים מהם). למי שלא ראה "מאסטר שף" בעבר, רוב השמות יהיו די אלמוניים – אולי למעט ג'קי אזולאי, אחת הכוכבות הגדולות של התוכנית בעבר, שגם המשיכה לתוכניות ריאליטי אחרות, ועדן הראל, שהשתתפה בעונת VIP, ומוכרת לחלק בזכות העבר שלה ב-MTV ולחלק בזכות ההווה שלה בערוץ 14 (וזה חתיכת ריינג', תודו).

ולכל זה יש את האתגר הנוסף שאיתו מתמודד ריאליטי הבישול מעצם היותו – חוסר השקיפות שלו. את ריאליטי השירה אדם ממוצע יכול לשפוט בקלות – הוא שומע את הביצוע ויכול להחליט בעצמו אם זה טוב או לא. ריקוד אולי דורש מהצופה קצת יותר ידע, אבל גם אותו אפשר לדרג באופן פשוט כ"יפה" או "לא יפה". לבישול תמיד הייתה בעיה לעבור בטלוויזיה, מכיוון שהצופה הממוצע לא יכול לטעום את מה שמוצג בפניו. ולכן, כל מה שיש ל"מאסטר שף" כתוכנית להציע הוא הסיפור. הנרטיב שהמשתתפים באים להציג דרך המנות שלהם.

וכאן, צריך להודות, הסיפורים הרגישו קצת ממוחזרים. אפשר היה כמעט לדמיין את ישיבות הליהוק: מתמודדת ערבייה, אחד שעשה מילואים, אחד שמתחזק בדת, מזרחים ואשכנזים – כל ה"פסיפס" שאוהבים לצייר באופן מלאכותי בתוכניות ריאליטי שכאלה. זה הרגיש קצת מעושה, ובעיקר הרגיש שאנחנו לא ממש צריכים את זה. הצופים הרבה יותר מתוחכמים אחרי עשרות שנות ריאליטי, ודי מודעים כבר למניפולציות. אפשר פשוט להגיש לנו את המנות עצמן, בלי יותר מדי קשקושים מסביב.

ואז, כמובן, מגיעים השופטים – אייל שני ומיכל אנסקי, הכוכבים הוותיקים של הפאנל, יושבים בעונת האולסטארס השנייה לצד שני שפים "מהשטח" – כלומר, כאלה שמנהלים מסעדות בחיים האמיתיים: אבי ביטון ויובל בן נריה. גם הם משחקים תפקיד מאוד ברור. בן נריה הוא הקפדן והביקורתי יותר (אם תרצו, "האמדורסקי" של "מאסטר שף"), ביטון יותר מפרגן ומחבק. מיכל אנסקי, מצדה, מתנסה גם כמגישה (למרות שזה קלירלי לא עובד), ואייל שני הוא… ובכן, אייל שני.

התחושה מהדמות הטלוויזיונית שלו היא שאייל שני קצת התאהב בה. הוא התאהב בהיותו עוף מוזר, או איש צבעוני, ולכן משחק את התפקיד של עצמו. זה מספק את הסחורה, וכנראה מביא למסך משהו שהקהל מתחבר אליו, אבל גם כאן יש קצת תחושה של חזרה על דברים שעבדו בעבר – מתוך רצון נואש לגרום לקהל לצפות שוב. אבל בעיקר דבר אחד בלט ב"מאסטר שף", וזה המרכיב שבעיניי הפך אותה למצליחה כל כך – החיוביות.

כבר כתבתי כאן בעבר שעל המסך בישראל יש שני סוגי ריאליטי – "מאחד" ו"מפלג". "מאחד" (או "מעצים") הם סוגי הריאליטי שבהם האדם מתעלה. ב"כוכב הבא", ב"נולד לרקוד" או ב"מאסטר שף" (ואחיותיה לתחום הבישול) יש אלמנט תחרותי ברור, אבל הוא תמיד נשמר בקריצה. המטרה היא להגיע לגרסה הטובה ביותר של עצמך כדי להגשים ולנצח. זאת בניגוד לריאליטי מהסוג "המפלג" – דוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", שבו המפתח הוא להכשיל את היריב שלך, להשפיל ולגמד אותו, כדי לדרוך עליו בדרך לפסגה. הניצחון הוא מעל הכל, גם מעל האנושיות הבסיסית.

והתירוץ שליווה את התוכניות האלה הוא שכמאמר השיר של טונה ונינט, "ככה זה". זה העולם הקפיטליסטי, זה העולם שאנחנו חיים בו, כולנו חיות טורפות וזה גם מה שאנחנו רוצים לראות על המסך שלנו. אלא שבמובן הזה, כפי שתיארתי כאן פעם, נדמה שגם הקהל השתנה. פורמט טראשי כמו "האח הגדול" פחות עובר היום בגלל המריבות, הסכסוכים והאינטריגות – שיש לנו מספיק מהם בחיים האמיתיים.

ועל הנישה הזאת, שמחפשת חיוביות והעצמה על המסך, "מאסטר שף" מתלבשת כמו כפפה. היא מציגה בני אדם שמתחרים אחד בשני אבל נשארים בני אדם – קצת כמו טניס, למשל, ולא כמו היאבקות שבה כל אדם מחפש לעצבן ולהיכנס ביריב שלו.

ובעיקר, היא מציגה בני אדם שדרך האוכל שהם מבשלים מביאים את הסיפור והטעם (לפעמים המילולי) שהם באים איתו. היא מראה לנו את בני האדם כיצורים קצת יותר טובים ממה שאנחנו חושבים. ונדמה לי שבעיקר בגלל זה גם העונה הזאת של התוכנית תצליח מאוד. והאמת? גם די בצדק.

• ביקורת טלוויזיה
• מאסטר שף
• קשת