אהוד בנאי קרא לזה "דממה קלה", אבל אצלנו זה היה צפצוף בטלפון. ברגע אחד, שוב, השתנה סדר היום והמצב הנפשי של כולנו בלילה שבין חמישי לשישי. פתיחת מבצע "עם כלביא" עם ההתקפות הנרחבות באיראן, ולאחר מכן הירי המתמשך של איראן על ישראל (כולל קורבנות בנפש) הפכו את הכל לעיסה אחת גדולה. בחלק מהמקרים, לתהום נפשית. סדר היום שלנו השתנה, החיים שלנו השתנו, וגם הסדר הטלוויזיוני כמעט חזר שנה וחצי אחורה.

>> תרבות של סולידריות: בבקשה תפתחו את הלב ואת המקלט שלכם גם
>> מה המדינה עושה למי שרק רוצים להאכיל אנשים? // אורית מושקוביץ

זה לא היה דומה בשום צורה ל-7.10, אבל לפחות מבחינת לוחות המשדרים חזרנו לתבנית שנקבעה אז: שידורי חדשות רצופים, 24 שעות ביממה, מהבוקר ועד עמוק לתוך הלילה. תכניות האולפן האחרות נזרקות לפח (אם המגישים אחרים, הם יושבים בתוך אולפן החדשות) ואין זכר לתכניות הבידור והריאליטי – שזה מכבר החלו לחזור ("רוקדים עם כוכבים" ו"הזמר במסכה" בראשן, על "האח הגדול" עוד נדבר). הבדל אחד משמעותי היה כאן: אם ה-7.10 נחת על המערכות בהפתעה, קשה לומר את זה על המבצע הנוכחי ואפשר היה לראות שהמערכות בהחלט הגיעו אליו מוכנות.

נדמה ששוב, כל צד חזר לפורטה שלו – כאן 11 המשיכו, בעיקר, במתן הסמכות לעיתונאים שלהם. גילי כהן ורועי קייס הובילו עם סיפורים מעולים, וגם דב גילהר עם הראיון שבו דיבר תושב טהרן כנגד המשטר. זה ה-DNA של המהדורה, שלא השתנה גם עם חילופי המגישים: העיתונאים מעל הכל. בקשת 12 הטאלנטים היו מעל הכל. הם מודעים לכך שהם הכי חזקים, ומשתמשים במה שמשאיר אותם חזקים – הלופ של דבורי-סגל-אברהם וכמובן שני המגישים, יונית לוי ודני קושמרו (וכמו במלחמות קודמות – הגשה זוגית; מגיש אחד באולפן הקלאסי, מגיש שני "בשטח", הפעם על הגג בתל אביב).

מה שבלט במיוחד במהדורה של 12 (ועוד ניכנס לחסרונות) הוא שובו של טאלנט אחד (במלוא מובן המילה): אהוד יערי. הוא לא תמיד קל לעיכול, אבל ליערי יש משהו שלמעטים יש כרגע על המסך בישראל – וזה ערימות של ניסיון. מרגישים את זה במילים שלו, מרגישים את זה בזהירות שלו ומרגישים את זה בעובדה שאחרי שכמעט כל העיתונאים צבועים בצבע פוליטי כזה או אחר, יש משהו ביערי שנשאר אמין וסמכותי ויש בכך הרבה ערך, בטח בימים המוזרים והמשונים האלה, כשכולנו קצת מחפשים את המנהיגות ההיא.

אחרי ככלות הכל, המהדורה שהפתיעה לטובה היתה דווקא האנדרדוגית מחדשות 13. שם הייתה החלטה עריכתית אחת שמאוד אהבתי – והיא "הסטנדאפים". שני כתבים של הערוץ, אור הלר ומוריה אסרף, עזבו לרגע את הדסק, עמדו ופשוט הסבירו את המצב; הלר את ההיערכות מול התגובה האיראנית, ואסרף את הפלונטר עם הנשיא טראמפ וארה"ב. נדמה לי שמישהו ב-13 הבין משהו עמוק עלינו; אנחנו לא באמת מוצאים את עצמנו בתוך כל זה. ושני המונולוגים האלה, אולי דקה כל אחד, היו רגע נהדר של בהירות ועשיית סדר בתוך הבלגן הנפשי והאינפורמטיבי שאנחנו בתוכו מאז חמישי בלילה.

ובכל זאת, פרקטיקה אחת של הערוצים צריך לסמן כנפסדת במיוחד: והשידור בזמן האזעקות. כאן, נדמה לי שחוסר רגישות הוא אנדרסטייטמנט – יש חוסר הלימה כל כך גדול בין המצב הנפשי של הצופים, לבין מה שהוא מקבל מהמסך (וזה נכון בכל הערוצים). דווקא בתוך מצב שבו החרדה הנפשית מאוד גבוהה (לפעמים, מילולית, רעשי נפץ שקרובים אליך הביתה), יש מעין צורך של החדשות פשוט להמטיר עליך מבול של מילים, לייצר כל הזמן את תחושת הדחיפות, ומעל הכל "להחזיק שידור". איך שר פעם אולארצ'יק? לדבר, לדבר, לדבר. וכמה שיותר, כי אחרת הם מזפזפים למתחרים.

שוב ושוב הם יחזרו על הוראות פיקוד העורף (ותודה לצביקי מהפיקוד, שיחזור שוב על מה שהוא אמר לפני חמש דקות ובעוד חמש דקות יחזור שוב על אותו הטקסט), שוב ושוב הם יסבירו לנו שאנחנו צריכים להירגע (וכידוע אין דבר יותר מעצבן מאשר כשאומרים לך "תירגע"), או יסבירו כמה "נכנסנו בהם" (כאילו זה משנה) שוב ושוב הם ימלאו את החלל במילים – ברגע שבו פשוט לא צריך אותן. אנחנו יודעים את המצב טוב. שמענו את האזעקות. שמענו את רעשי הנפץ. בהחלט אפשר לקחת צעד אחורה – לא בושה לשדר קליפים. לא בושה לא להגיד דבר, עד שאין לך מידע חדש באמת. לתת לאנשים את האוויר. לנשום.

זוהי מורשת הגלים הפתוחים שנפלה עלינו אי שם באמצע שנות התשעים: המטרה היא לא לספר לנו מה חדש, כי אין חדש. כפי שהמטרה של נתניהו היא להחזיק בשלטון כדי להחזיק עוד בשלטון, המטרה של החדשות היא להישאר באוויר כדי להישאר באוויר. כדי לגרום לנו להיצמד למסך, לשתות בצמא כל מילה – או במילים אחרות, להתמכר. ההתמכרות הזאת כנראה עובדת, כי אחוזי הרייטינג של המהדורות מרקיעים שחקים, אבל לכל ברור שגם נגרם נזק אמיתי – ברמת הנפש והיכולת של כולנו להתמודד עם המצב.

אגב, זה גם מה שמוביל במידה רבה לטעויות כמו הקרנת סרטוני נפילות ומיקומי נפילות (לפעמים תוך כדי שבחדשות עצמן מבקשים מהאזרחים לא לצלם נפילות ומיקומן – אז למה אתם משדרים את זה?); כשהצורך הוא לשדר כדי לשדר, ולא לשדר כדי לחדש, התוצאה היא ברברת איומה שמובילה מיידית גם לטעויות ולהתנהלות לא נכונה.

והנה הדל"פ האמיתי של הטקסט הזה – ההחלטה של רשת 13 לשדר את "האח הגדול"? היא לא בהכרח רעה. שלא תבינו לא נכון, ברור לגמרי שהיא נעשתה רק משיקולים כלכליים, אחרי שהושקע לא מעט כסף בעונה הזאת ורשת 13 כגוף שידור כבר הפסידה מספיק. כמובן שמאחורי האצטלה של "אסקפיזם מבורך בתקופה קשה" עומד בעיקר צורך כלכלי די עירום של ערוץ על סף קריסה. ועדיין – בשאלה מה היה נותן לאנשים יותר ערך, שעה וחצי של התעסקות באפס מידע ופמפום של דברים שכבר נאמרו, או שעה וחצי של ריאליטי – יכול מאוד להיות שדווקא הריאליטי מנצח.

המבצע באיראן אמנם רק התחיל, אבל הוא מתווסף כגיבנת על השנה וחצי האחרונות, שהן בעצמן מעין המשך של חמש השנים האחרונות כולן. תחושת חוסר המנוחה שרודפת אותנו כל כך הרבה זמן, מחפשת את המזור שלה בדרך כלל בחדשות, ברצון להבין מה לעזאזל קורה כאן ולאן אנחנו הולכים. האם החדשות משרתות את המטרה הזאת? אוקיי, זה לא זמן לבדיחות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• רשת 13
• כאן 11