"עניינים אישיים" – בסוף הסרט תרצו לחבק את הבמאית

לא בכל יום נתקלים בסרט שבו כבר מהשניות הראשונות אתם יודעים שאתם בידיים טובות שאוחזות במושכות בבטחה. זה לא שלא ראינו סרטים שבהם המצלמה מתבוננת בדמויות ממרחק, בדממה ומעמדה סטטית, שמדמה את התקיעות בחייהן. אבל זה נדיר שהמבט הזה מצליח להיות מלא בהומור מעודן עם מגע של אבסורד וגם באמפתיה גדולה, עד כדי כך שבסוף הסרט אתם רוצים לקום ולחבק את הבמאית.

הסגנון המדוקדק והמרוחק של "עניינים אישיים" מזוהה בדרך כלל עם פסטיבלי קולנוע אירופאים, אך הקצב שלו מושלם והוא חם וכובש לב כמו קומדיה עממית (הסצנה שבה האימא דוחפת לשקית עוד ועוד מיני תבשילים למרות מחאותיו הנמרצות של בנה מצחיקה בדיוק משום שהיא מוכרת כל כך, ועם זאת נדמה שאנחנו רואים אותה לראשונה). אפשר לזהות כאן השפעות של אליה סולימאן שאיתו עבדה הבמאית מהא חאג' כמעצבת אמנותית וגם של "סיפור טוקיו" – יצירת המופת של יסוז'ירו אוזו על החיים המאכזבים מטבעם – ועדיין קשה להאמין שזה סרט ראשון של מישהו.

נבילה וסאלח מתגוררים בנצרת. היא מבשלת וסורגת, ומתעלמת ממנו כשהוא מקריא לה כתבות על ציפורים שהוא מוצא באינטרנט. המונוטוניות המעיקה מופרת מדי פעם רק על ידי שכנה חולפת, וסאלח מבקש מבניו שיתערבו. טארק (דוריד לידאוי מ"בורג") מעדיף לגור ברמאללה מאשר להתמודד עם הוריו, והישאם (זיאד בכרי, אחיו הצעיר של סאלח) הרחיק עד לשבדיה. לאחות סמר (חנאן חילו מ"פאודה") יש רעיון איך לשכנע את ההורים לנסוע לבקר אותו, בתקווה שחופשה בבית ליד האגם תרענן את נישואיהם.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני נמצא בשולי הסיפור, אך בלב חוויית התלישות והזרות של הדמויות, והוא מרומז בסצנות פיוטיות ומרגשות להפליא. הוא נמצא בתשוקתו של ג'ורג' (עאמר חליחל בהופעה מלבבת במיוחד), בעלה המוסכניק של סמר, להגיע לים, במנהגה של הסבתא הזקנה לגרור רהיטים מצד לצד, ובריקוד הטנגו המתריס בסיום. אל תיתנו לעצמכם לפספס את הסרט הזה.

סרט על: מבט קומי על זוג הורים מנצרת ושלושת צאצאיהם שתפסו מרחק מהזוגיות המעיקה שלהם.
ללכת? כן! רישום עדין, שנון ומקסים בתכלית של משפחה לא מאושרת.