מסביב המולה של בחירות וסקרים, מחאות והשמצות, פוגרומים ופיגועים – ואנחנו עושים פסטיבל של סרטי אמנות. מוזר, לא? התשובה שלי: כן ולא. נכון, אפשר לראות בזה איזשהו אסקפיזם: להביא מכל העולם (וגם מישראל, כמובן) סרטים על אמנים ואמנויות, על מחול ועל מוזיקה ועוד ועוד. ולא מדובר אפילו באמנות מגויסת, פוליטית: מדובר באמנות נטו, שאכן מנותקת מכל מה שסביבנו.
>> אחרי 111 שנה: הספר האהוב על יוצר "הקוסם מארץ עוץ" לראשונה בעברית

מהצד האחר, אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים דווקא בגלל המהומה שמסביב. להכיר עולם אחר, שונה, לרוב גם רגוע יותר. ומה שיותר חשוב: זו לא רק בריחה מהמציאות. ישנה אמירה המיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל, לפיה "אם נקצץ את תקציב התרבות, בשביל מה אנחנו נלחמים?" – וזה נכון גם אם לא הוא אמר זאת. כי מעבר לבריחה הזמנית מהממציאות שהסרטים בפסטיבל אפוס מספקים לנו, מדובר על חלק קטן, טיפה בים, ממה שכל חברה זקוקה לו: טיפוח האמנות והתרבות.

וכאן נראה לי שיש לנו בעיה. כבר שנים רבות כמעט לא לומדים אמנות ומוזיקה בבתי הספר. לפני כעשר שנים צומצמו באופן משמעותי הלימודים האלה, ובמקומם נשארה מערכת שמכינה ילדים לעוד ועוד הישגים, אבל חושפת אותם פחות ופחות לעולמות האמנות והתרבות. וזו בעיה ארוכת טווח: באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות? איך ייראו החיים כאן בחברה חסרת תרבות?

הטלוויזיה יכולה כמובן לעשות הרבה כדי להביא את העשייה האמנותית והתרבותית מרחבי העולם לכל בית בישראל. אבל ערוצי הטלוויזיה הם עבדי הרייטיניג, ולכן הסרטים שאכן משודרים בהם הם אלה שלדעת מנהלי הערוצים ימשכו מספיק צופים. וכאן בדיוק נכנס פסטיבל כמו אפוס: לא כדי להחליף את מערכת החינוך או את הטלוויזיה, אלא כדי לפתוח עוד דלת.

כיום, אם אתם לא גדלים בבית שבו מוזיקה, ספרים, ציורים ומוזיאונים הם חלק מהחיים – אתם עלולים פשוט לא להכיר את אוצרות התרבות שלנו ושל העולם שמסביבנו. ואולי זו אחת הסיבות לכך שהקהל במוזיאונים, בקונצרטים ובאולמות הפסטיבל מבוגר כל כך. אני מצטערת על כך, והייתי שמחה לראות הרבה יותר צעירים באולמות הפסטיבל. בשנים האחרונות אפילו גייסנו בכוונה צוות מקצועי צעיר לוועדה האמנותית, כדי לשמוע קול של דור אחר. אני עדיין לא בטוחה שהצלחנו להביא הרבה יותר צעירים, אבל לפחות אנחנו מנסים.

אגב, עולם האמנות התוסס שעליו אני מדברת הוא בהישג יד, ואספר כאן בקצרה איך אני מגיעה אל הסרטים שמייצגים אותו. יש בעולם לא מעט פסטיבלים המוקדשים לאמנות, וגם בפסטיבלי הקולנוע הגדולים והקטנים מוקרנים סרטים על אמנים ואמנויות. כבר 17 שנה אני יושבת כמעט בכל יום מול מסך המחשב ומחפשת, פונה למפיקים ולבמאים, ומבקשת לצפות בעותק של הסרט כדי להחליט אם הוא נכון לפסטיבל אפוס.

לעתים קרובות אני מתלבטת ומנסה לנחש: מה ידבר אל הקהל שמגיע לפסטיבל? ואחרי 17 שנה אני יכולה לומר בוודאו – אין לי מושג. וזה נפלא. סרט שחשבתי שיהיה "קשה", ובחרתי בו בעיקר כי היה לי חשוב שיהיה בפסטיבל, יכול פתאום להפוך ללהיט ולחייב אותנו להוסיף הקרנה. ומנגד, סרט שנראה לי מרתק יכול למשוך מעט מאוד צופים. ההפתעות לא נגמרות. בשנים האחרונות המציאות הישראלית – זו שאמרתי שאנחנו מבקשים להימלט ממנה לרגע – נכנסת בכל זאת לתמונה. לא מעט יוצרים ומפיקים מסרבים לשלוח את סרטיהם לפסטיבל בישראל. וזה כבר לא עניין של בחירה אמנותית.

ולסיום: האם אנחנו אליטיסטים? אפשר לטעון שכן, כי אם לבחור תרבות "גבוהה", להתעקש על איכות ולהשתדל להימנע ככל האפשר משיקולים מסחריים זה אליטיזם – אז כנראה זה מה שאנחנו. ואני לא בטוחה שצריך להתנצל על כך, כי חברה שוחרת תרבות צריכה להכיל מגוון של סוגי תרבות. פסטיבל אפוס הוא טיפה בים, אבל לפעמים גם טיפה היא התחלה של היכרות, של סקרנות, של הרחבת אופקים. ובעיניי, זה מספיק חשוב כדי להמשיך.
הפסטיבל הבינלאומי אפוס לסרטי תרבות ואמנות, 16-19.9, מוזיאון תל אביב לאמנויות (שד' שאול המלך 16, תל אביב).לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים
(כל הטריילרים המופיעים בכתבה הם לסרטים המוקרנים בפסטיבל)

• יוצרים כותבים
• אמנות
• פסטיבל אפוס