כל העיניים על המציאות: פסטיבל ישראל יוצא לפגוש את ישראל

כבר 64 שנים שצמד המילים "פסטיבל ישראל" נוכח בשדה התרבותי. כבר 64 שנים שהוא מביא לכאן את היצירות והקולות המיוחדים בעולם לפרק זמן מוגבל. לאורך ההיסטוריה המפוארת שלו היו כאן הטובים והמיוחדים שביוצרים הבינלאומיים: מלורי אנדרסון וזאקיר חוסיין, דרך יו-יו מה וסנקאיי ג׳וקו ועד פיטר ברוק ולולה אריאס. הפסטיבל היה תמיד סימן איכות וברומטר מעודכן לכל מה שקורה בזירות התרבותיות המובילות ברחבי העולם. 

וכבר 64 שנים שפסטיבל ישראל מתרכז בעיקר בירושלים.
הסיבות לכך מגוונות: חברתיות, כלכליות וכן, גם פוליטיות. ובכל זאת, בשנתיים האחרונות ובעקבות השבעה באוקטובר, הפסטיבל נודד. בשנה שעברה היינו באופקים, בקיבוץ דורותֿ, במועצה אזורית אשכול (שמהגג שלה ניתן לראות את חאן יונס או לפחות את מה שנותר ממנה) ובשדרות לצד ירושלים, ואילו השנה, הפסטיבל יגיע שוב לנגב המערבי וגם למג'דל שמס, קריית שמונה ומכללת תל חי.

ולמה בעצם? הסיבות לכך מגוונות (וחלקן כלכליות ופוליטיות) אבל במהותן הן אידיאולוגיות. הן קשורות לתפיסת עולם המבקשת להתבונן על התפקיד של תרבות בכלל ובימים אלה בפרט, ובעיקר הן קשורות לרצון העז לאפשר  ל"חיים עצמם" להתערבב עם היצירה ליצירה להשתכשך ב"מציאות".

בגדול, ניתן לחלק את הגישה התרבותית מאז השבעה באוקטובר לשני כיוונים עיקריים (ברור שיש הרבה יותר מזה ובכל זאת, בחלוקה גסה לאללה, ניתן, כנראה, לדבוק באבחנה הזו) – אירועי תרבות המבקשים ליצור "הפוגה מהמציאות", "אסקפיזם הכרחי" ו"ניקוי ראש תרבותי" לעומת כאלה שטוענות שאי אפשר להמשיך כרגיל כשהכל מסביב כל כך לא רגיל. שאי אפשר לשמוח, לרקוד עם כוכבים, לצרוח בנשפי רוק עם אמנים בינלאומיים ולהתחרע בשלל רייבים הפורים, כל עוד החטופים עדיין שם, המלחמה אינה נגמרת וההרעבה נמשכת.

בשישי האחרון שמעתי ראיון רדיופוני עם נציגים של משפחות החטופים. המראיינת שאלה אותם אם הם לא כועסים כשהם רואים את תל אביב פורחת, את המסעדות מלאות, את המועדונים מפוצצים? התשובה הרגישה והאותנטית שלהם טענה שהם מבינים את כולם, והם בטוחים שבתוך תוכם הרוב רוצים את החטופים בבית. אני מסכים איתם. אני בטוח שהלבבות של כולם נקיים ושהכוונות טובות. ובכל זאת, יש רגעים בחיים בהם אי הנעימות האישית, המחיר הפרטי והרצון פשוט להניח את הראש – קטנים יותר ממצב החירום הלאומי.

לתפיסתנו פסטיבל ישראל צריך לגעת במציאות, להתבונן בה, לא להתיק את המבט, לא לעצום עיניים, לא לעגל פינות ולא לוותר. לעסוק בדברים הקשים, במציאות המדממת, בקורבנות התמימים, בציניות הממשלתית. הפסטיבל מבקש לעורר שאלות, לערער על הסכמות המקובלות, להסתכן, להעז ובעיקר להמשיך ולהתבונן – אול אייז און דה מציאות.

ולכן התכנים שלנו כוללים שלל תכנים הנובעים מכל מה שקורה. ״המגרש״ – פעולה תיאטרונית במגרש הכדורגל ההוא במג׳דל שמס שבו טיל נפל וקטף את חייהם של 12 נערים ונערות; ״טייק קר״ – שיתוף פעולה נדיר עם יוצר מעזה (שבזמן כתיבת שורות אלו התבשרתי שאיבד עוד שלושה מבני משפחתו בהפגזה אתמול בלילה…), ״נאומים נגד הייאוש״ – פורמט שגורי אלפי ואלי חביב המציאו ובו שחקנים מעולים נואמים מעל במה גדולה נאומים גדולים מהעבר, בניסיון למצוא אולי קצת תקווה ופרספקטיבה; ״בדרך הביתה״ – מופע שהוא שיעור תלמוד פרפורמטיבי עם מאיה בלזיצמן, דניאל אנגל, ליאת אצילי שורדת השבי ושלל דמויות נוספות המבקשות, בדיוק כמונו, למצוא את הדרך הביתה ועוד.

בדיוק בגלל התפיסה הזו אנחנו יוצאים למקומות, ליוצרים ולקהילות שהתופת עדיין מדממת שם. אנחנו נהיה בנגב המערבי ובין השאר נשיק את "אחים", האלבום המיוחד של המוסיקאי תובל חיים בדשא של קיבוץ צאלים, אלבום שנכתבת בעקבות החטיפה של אחיו האהוב יותם חיים ואחרי שנהרג על ידי כוחות צה״ל. אלבום שהוא, בצורה מסוימת, שיתוף פעולה של שניהם. ונצפין – נהיה בקריית שמונה הסדוקה ומוכת הטילים, שם נציג גרסה מעודכנת למופע האייקוני של רננה רז "VHS ד״ש מהעבר", ניצור אירוע תרבותי בתוך המגרש של מג'דל שמס ונהיה ביחד עם הסטודנטים במכללת תל חי. 

במהלך קצת יותר מחודש, נבקש לגעת, בפיוט ובעדינות, במציאות המדממת, נבקר ונהיה ביחד עם הקהילות שנפגעו ברחבי הארץ ובעיקר ננסה לדמיין מציאות אחרת שכרגע נראית רחוקה. לחלום ביחד, חלום על החלמה, בתוך מציאות של מלחמה.