הדבקנו את העיר בשירה. מקומה הוא בקרב כולם

בצל האקלים התרבותי המסויט מבית היוצר של הקוביד, גם פסטיבל תל אביב לשירה – כרובם המוחץ של אירועי הספרות והאמנות בארץ – נאלץ לראשונה מזה חמש שנות פעילות רצופות לא לפתוח בפעילותו המתוכננת ל-2020. עם השנים, הפסטיבל הפך לבית עבור קהל רחב ומגוון במיוחד של אוהבי שירה ושוחרי עברית. ביניהם תוכלו למצוא אזרחים ותיקים, היפסטרים, חובשי-כיפה, תיכוניסטים ואפילו חיילים עם מדים, מצטופפים יחדיו בבר תל אביבי אפלולי כדי לחגוג את אהבתם המשותפת למילה הכתובה.

ניסינו לשווא לפענח את הדרך להחייאת הקסם הזה מחוץ לביתו המקורי, הרחק מן הלילה הטעון של המועדונים, במעמד מדכא של ריחוק חברתי, במרחב קיברנטי קר. והרי, את הפסטיבל ייסדנו כי לא סבלנו את הסביבה הסטרילית (יין זול, כוסות פלסטיק, כיסאות כתר) שמטופחת על ידי ערבי ספרות "מתורבתים". פעם אחר פעם דחינו הצעות לעבור לאולמות מרווחים יותר – כי רצינו למחוק את האיקסים הבלתי-נראים האלה על הרצפה שמקבעים ומפרידים ומבודדים אותנו. כי לא רצינו עוד תרבות, רצינו אמנות. אמנות שמסרבת להיות כנס אקדמי אפור ושומם, אבל גם כזאת שלא תסכים "להנגיש" את השירה בכוח ובכל-מחיר.

"תעופה" של עמנואל יצחק לוי על תחנה. צילום: עיריית תל אביב

ממחויבותנו לשיח ספרותי אינטליגנטי לא נגזר שאנו מסתפקים בפסטיבל העומד על האינטלקט בלבד. בפסטיבל תל-אביב לשירה משתתפים לא רק אנשי-ספרות, אלא גם מבכירי השחקנים והמוזיקאים בארץ (ואפילו כמה פוליטיקאים רמי-דרג). זה התמהיל המיוחד שהופך אותו להפנינג ספרותי מתמשך, חגיגה של אנשים שונים שמדברים את אותה השפה, שלא יכולה להתרחש אלא בנסיבות האלה.

במקום זאת החלטנו, שותפי עודד כרמלי ואני, להדביק את העיר בשיר, ולכסות מאה תחנות-אוטובוס מדרום ועד צפון בשירתם של עשרה משוררים ומשוררות מבטיחים בראשית דרכם; הצבת מיצגי-שיר בתחנות אוטובוס בימים אלו היא אמנם ברירת-מחדל של נסיבות חריגות ועגומות, אבל היא גם אמירה עקרונית: שירה נמצאת בכל מקום ומקומה הוא בקרב האנשים כולם. כן, פרויקטים (מבורכים) ברוח זו כבר נעשו בעבר, אולם מקוריות היפסטרית-בואכה-אקספרימנטלית אינה מה שמנחה אותנו, אלא השירה ותפקידה בעולם, כמו גם האפשרות הצנועה לספק למשוררים, שרבים מהם איבדו מקור פרנסה חשוב, חשיפה משמעותית בצד תמיכה כלכלית. על השירה להיות מוצגת בעיר כי זהו מקומה הטבעי. כשם שהצבת פסל מרשים בלב הכיכר נתפסת כחלק מן ההוויה האסתטית, ואולי אף הרוחנית, של העיר – ראוי שתפיסה זו תוחל במידה שווה גם על השירה.

דוד ניאו בוחבוט ועודד כרמלי (צילום: דין אהרוני רולנד)

הבחירה להדביק את העיר בשיר משולה להזנה בכפייה של הרחוב ברוח, בעברית, באמנות, במשמעות. ובימים אלה, זהו צעד ראשון והכרחי בדרך להשבת השירה – כפי שהורגלה, עם חג החנוכה – אל נוכחות בוהקת ורלוונטית במרחב הציבורי. לא רק בחדרי הלב של אחדים משכילים מלנכוליים, אלא ברחובות הממשיים של חיינו, שעומדים מלכת וקופאים מרוב חיכיון, תעוקה ותקיעות. כי השירה ניחנת בכוח מאגי של אפקטיביות שמאפשר לה להלך-קסם מידי על הקורא, לעתים אף במהלך אחד בלבד. אין רלוונטית ממנה לכל שעה בעולם, ומבחינות אחרות, אין בלתי-רלוונטית ממנה לכל-שעה בעולם.

שבזי בכולי עלמא ובני ציפר לדין אינטרגלקטי: כך זה היה לפני הקוביד 

בניגוד מסוים למה שנוהגים לחשוב אלו הרואים בעצמם אנשי תרבות-עילית, אניני-טעם וחמורי סבר, האמונה הבסיסית שמנחה אותנו כעורכי הפסטיבל היא שעיסוק רציני, עמוק ומאתגר בשירה יכול להיתפס גם כמלהיב ועכשווי (גם כשלא מדובר ביונה וולך הידוענית ו/או בקהל של מביני-עניין בלבד). אירועי הפסטיבל עד כה הוכיחו שיש קהל רב הצמא להיחשף לשירה עברית עכשווית, איכותית ומעוררת מחשבה, גם מבלי לחולל בה זילות פוליטית או להפוך אותה ל"דיבור" פופי חנפני.

באורח פרדוקסלי, כתב לנו השבוע משורר, שותף-לדרך, ד"ר גלעד מאירי: "אין ספק שרק משוררים יכולים להפיק פתיחת תערוכת רחוב לכבוד הסגר", והצביע בכך לא רק על אופיו הפרדוקסלי של המיזם, אלא עמוק מכך: על האופי הפרדוקסלי של השירה, שתישאר לעד כחצי-ירח נסתר שבוהק תמיד באור נגוהות. המבקש לעמוד על יופיו, די לו שיזרוק אליו מבט. זה הדין גם לגבי השירה; לא נמצאה דרך לעמוד על יופיה, ולהתאהב בה, פרט לקריאה האינטימית בשיר שמצליח לעורר אהבה. אם לא בספר מודפס אז לכל הפחות, למשך שבועיים, על תחנות האוטובוס.

וכך, בין גיחה חפוזה ל-AMPM אחד למשנהו או בעיצומו של מבצע איסוף חשאי של חמגשיות מבית-אימא לעת סגר, אולי תמצאו את עצמכם קוראים שיר יפה של משורר/ת צעיר/ה, כמו זה המתאר כיצד בעתיד ילמד האדם תעופה לא מזבוב או מיתוש כי אם מפסנתר כנף. ואולי תרגישו גם אתם, איך משהו בכם לרגע מתעורר ועף, סמוך לתחנת האוטובוס ברחוב היפה שנעשה לפתע לא סתם יפה, אלא ממש יפה, יפה-יפה, ונעצר לבסוף בדרכו. ו"אִם זוֹ אֵינָהּ יְדִיעָה מרעישה" – כפי שכתב ישראל אלירז ז"ל – "זֶה מִשּׁוּם ששכחנו אֶת פֶּלֶא/ הֱיוֹתֵנוּ בְּתוֹך הָעוֹלָם./ מַה שקורה בּוֹ קורה/ בְּלִי הֲפוּגָה./ זוֹ הָעוֹנָה בָּהּ קַל לוֹמַר מַשֶּׁהוּ / עַל הָעוֹלָם וּלְחַכּוֹת לְיַד".

פסטיבל תל אביב לשירה יערך במרחב הציבורי עד ה-15 בינואר. לפרטים נוספים