שבזי בכולי עלמא ובני ציפר לדין אינטרגלקטי
"שירה היא לא מדור הדעות של 'הארץ'" ■ "פוליטיקה, במובן הייצוגי הפלקטי, מביישת את היופי האפשרי של השירה" ■ פסטיבל תל אביב לשירה יוצא לדרך בפעם הרביעית ■ המייסדים עודד כרמלי ודוד ניאו בוחבוט מחליפים מילים
דוד ניאו בוחבוט: קיימת קונבנציה מסוימת שמנחה לא מעט דמויות מרכזיות בעולם הספרות, לרבות חלק מעורכי ומפיקי פסטיבלי השירה בארץ, והיא שהשירה עצמה, כאמנות, כמדיום, פשוט לא מספיק אטרקטיבית כדי לסחוף קהל. לתפיסתם, מי שמעוניין לשמוע שירה מעוניין בה רק כנספחת של תרבות הבידור והפנאי, או כנגזרת של הפוליטיקה והחולין.
עודד כרמלי: כי הפריטו את הרפובליקה הספרותית. חיסלו את שומרי הסף והרף, חיסלו את העורכים בעלי הדעה ואת המבקרים בעלי העמדה, נפטרו מכל אלה שתפקידם היה לתווך בין הכותבים לקוראים. או אז קמו־צצו בתהום שנפערה בין הקהל לבין השירה כל מיני מגשרים ומנגישים, מהם אינפנטיליים (משחקים, הפעלות, "עכשיו תחזרו אחריי!", פואטרי סלאם וספוקן וורד) ומהם פוליטיים (הכיבוש, יחסי מזרחים־אשכנזים ובכלל כל מה שהודפס בעיתון הבוקר). גם אלה וגם אלה מנסים להפוך את השירה ל"רלוונטית" או "אקטואלית", ובכך לאפשר לאנשים לצרוך (זאת המילה) שירה דרך לא־שירה. אבל שירה היא לא מדור הדעות של "הארץ". והיא רלוונטית למכלול חיינו באותה המידה, אם לא הרבה יותר, ממוזיקה או מקולנוע.
עוד כתבות מעניינות:
אין סיבה לחגוג את מפלת חוק נאמנות בתרבות
שישה ספרים שהוציאו את השלטונות מדעתם
למה בעצם אף פעם לא הלכתי אל האופרה?
דנ"ב: בחלק מהמקרים זה נובע מהעובדה שהם עצמם, כלומר עורכי הפסטיבלים, לא מסוגלים, ואולי גם לא מנסים, להעריך ולאהוב שירה במושגים ובכלים שלה.
כרמלי: אז למה אתה חושב שהם עושים את זה? בני ציפר הרי הצהיר שהוא לא אוהב ספרות עברית. אם בן אדם לא אוהב ספרות עברית, למה הוא עורך פסטיבל ספרותי בישראל? עזוב, שאלה גרועה. הרי ציפר לא בן אדם. הוא טרול. הכלאה בין טרול למפיסטו.
דנ"ב: שאלה מצוינת שיש להפנות לפסיכיאטרים. וברצינות: אני חושב שיותר משציפר באמת לא־אוהב ספרות עברית, הוא אוהב לא־לאהוב אותה. הרי כל העמדה של ציפר כעורך המוסף הספרותי המרכזי מסתכמת בפרפורמנס דואלי חולני כנגד הקוראים הטבעיים שלו, הזעיר בורגניים שלו, שאותם הוא תופס כמייצגים של הממלכה הספרותית וכנגדם – כמו ילד קטן גחמני וכפייתי – הוא מתריס.
במשך השנים התהלך ציפר כעורך להטוטני בציר שבין הגבוה לנמוך, המרדים לצווחני, השגור למושכל, והתיך את האופורטוניסט המפוקח והמתורבת שבו עם ה"אני האחר", התגרן הקטן וחומד המלקות שבו, לכלל פרסונה אחת שהיעדר הקוהרנטיות שלה הוא היסוד הקוהרנטי היחיד שמתקיים בה. במילים אחרות, ציפר הפך ססגוני עד פיהוק, וגרוע מכך: לעבריין ספרותי.
כרמלי: בני ציפר צריך לעמוד לדין בינלאומי, אינטרגלקטי אם אפשר, על פשעים נגד הספרות. לא בגלל נפיחה זו או אחרת שנפח, כמו עידוד בעילת קטינות או הכחשת השואה הארמנית, פשוט בגלל שהוא בני ציפר: עיתונאי סנסציות סוג ז', מעין ציפורה מרכלת, שהזנה עד ביבים את המוסף הספרותי החשוב ביותר בשפה העברית, את פסטיבל המשוררים הלאומי וכמחצית מהפרסים הספרותיים בישראל. אני לא בז לציפר על ה"ידידות" עם בני הזוג נתניהו, אני בז לבני הזוג נתניהו על הידידות עם ציפר.
דנ"ב: הפסטיבל שלנו נולד מתוך השירה אל השירה ולמען השירה. חלמנו על קיבוץ אנושי מעמיק של שוחרי שירה, שבאים לדבר, לחשוב ולהרגיש שירה בחלל שמאפשר את האהבה לדבר עצמו. יש משהו בשירה שמחייב אותך לעריצותו של היופי ולחוסר סבלנות כלפי כל מה שמרגיש תלוש לידו. פוליטיקה, במובן הייצוגי הפלקטי, מביישת את היופי האפשרי של השירה. ואנחנו מנסים להיות סוכנים קטנים של העריצה הגדולה הזאת.
כרמלי: והוא גם פסטיבל תל אביבי. אתה אולי לא תבין את זה, כי אתה מושבניק, אבל אף פעם לא הבנתי למה אנשים טובים, שאוהבים שירה, מרחיקים ומבודדים אותה כמו איזה מצורע שזקוק לסביבה סטרילית. למה ללכת לאיזה תיאטרון? למה ללכת לחנות ספרים ולהציע יין זול בכוסות פלסטיק? מה, חסרים מועדונים בתל אביב? מבחינתי זה ה"תל אביב" ב"פסטיבל תל אביב לשירה": לשמוע שלום שבזי בכולי עלמא, וויליאם בלייק בצימר, נתן אלתרמן בדרמה. לא אשכח שהבאנו את חיים גורי לדבר על אבא קובנר ברדיו EPGB. איך הוא התרגש, איך הוא שמח לראות את המרתף האפלולי הזה, לשתות בירה.
דנ"ב: ולכל זה אין כמובן שום קשר להיותך שתיין בלתי נלאה, שלא מסוגל לצלוח ערב – לא כל שכן להיות קצת סימפטי אל הבריות – בלי כוסית וויסקי או ארבע, נכון?
כרמלי: חלילה. שיקולים הפקתיים נטו.
דנ"ב: שמע, הפסטיבל גדל משנה לשנה, וזה לא בגלל ההיפסטרים התל אביבים שלך. כל מי שהרצון לדעת עדיין מפעם בו – לא יכול להסתפק במבט חטוף לתעודת הזהות של הכותב ולתמצת את אינסוף הקיום לכותרת זהותנית מצמקת כמו "מזרחי", "פמיניסטי", "להט"בי" וכו'. אנחנו לא מסרבים לראות את ההשפעה שיש לאלמנטים הזהותניים האלה בעיצוב הקיום האנושי, אבל אנחנו מחפשים לא את פירוק המשמעות ולא את שבריה, אלא את המערכת השלמה והמלאה, את האלוהים הגדול של הדברים, את הגילוי הרחב ביותר של העצמי ושל העולם ושל השפה, כי רק גילוי כזה מרומם אותנו מהחלקי, המוגבל, הסתמי, אל מה שאנחנו רוצים להאמין שהוא הספירה האחרת, המפוארת, שהיא השירה.
← פסטיבל תל אביב לשירה, רחבי תל אביב, ראשון עד רביעי (2.12־5.12), מחירים משתנים. פרטים בעמוד הפייסבוק