פייק איט: "רואים את הקול" הוא הריאליטי הדיסטופי שמגיע לנו

"הערב הזה קשה לי", אומר מוקי ביאוש, ואני לא יכול שלא להסכים איתו. "מרגע לרגע אנחנו נהנים יותר", עונה לו ארז טל מעמדת המנחה הזחוח שהוא כל כך אוהב. "אני שמח שמישהו נהנה", ענה לו הזמר. מוקי היה האורח הראשון בפאנל של הריאליטי/שעשועון החדש של קשת, "רואים את הקול", שמבוסס על הפורמט הדרום קוריאני "I Can See Your Voice", שהופץ ב-32 מדינות. בישראל התכנית הזו עולה בערוץ הכי פופולרי, בשיא הפריימטיים, וזוכה ל-18.4% רייטינג, ההשקה הכי גדולה לתכנית חדשה מאז "הזמר במסיכה". בארה"ב האורח המוזיקלי הוא ראפר העבר באו-וואו.

אז קשת לקחו ריאליטי טראש מהסוג הזול, ובונים עליו כלהיט פריימטיים. ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל משהו ב"רואים את הקול" חוצה כמה קווי טעם טוב שהופכים אותה למופע דיסטופי. מכירים את הרגע הזה בסרטי עתיד אפל, בו הגיבור מדליק את הטלוויזיה ומופיע איזה ריאליטי מופרע וביזארי שמציג צורת בידור דיסטופית? הוא לרוב יהיה גס, מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, הפקה עצלנית, נצלנית ומצועצעת. הניגוד בין החיוכים הגדולים של המגישים והשופטים לבין מבטי ההשפלה שעל המתמודדים צורם, והכל מרגיש כמו פסטיבל של כלום על כלום.

בואו נעשה סדר: המטרה של פאנל השופטים (עידו רוזנבלום, אילנית לוי, אבי נוסבאום ושירי מימון), יחד עם האורח המוזיקלי של הפרק, היא לגלות מי מבין ששת המתמודדים שמולם – כולם ארכיטיפים סטיגמטיים – הוא זמר, ומי זייפן שרק משקר שהוא זמר. בכל פעם שהפאנל מצביע להדיח מתמודד, הוא מגיע לשיר בקולו האמיתי ומגלם אם הוא זמר או לא, עד שנשאר אחד אחרון שיבצע דואט עם האורח. אם הצליח הפאנל להדיח את כל הזייפנים, הדואט יהיה מוצלח ואני מניח שזה אמור לשמח אותנו. אבל אם הפאנל נכשל, זה הולך להיות דואט מגוחך בין זמר מקצועי לאדם שבא לזייף בכל הכח. למה? השפלה.

לקח לי בערך 25 דקות כדי להבין שכל העניין פה הוא ההשפלה. של האומן האורח, של המתמודדים, שלנו בבית – אנע עארף. בתחילת הפרק בן השעה, שהרגיש הרבה יותר, עוד ניסיתי להבין מה האלמנט המשחקי פה, רק כדי לגלות שהוא לא מאתגר בכלל. והוא לא מאתגר בכלל, רק כי הוא חסר סיכוי מראש. לשופטים ולקהל בבית ניתנים מעט מאוד כלים כדי להכריע אם מדובר בזמר או זייפן, כשהשלבים לקראאת הגילוי כוללים: רושם ראשוני (מדיחים אדם אחד, סתם ככה, על פי תחושה), ביצוע ליפסינק (מדיחים עוד אחד), הצצה לחיי שניים מהמתמודדים (מדיחים עוד שניים) – ואז לבסוף, הזכות "לחקור" את אחד משני המתמודדים האחרונים. כלומר, לשאול אותו שאלות גרועות במשך 30 שניות. עזבו שזה לא מספיק כדי להצליח איכשהו לגלות את האמת – זה לא מספיק כדי שיהיה לנו מספיק מעניין לדעת מה התשובה.

אם כך, בריאליטי שבו נשמעים טיעוניים כמו "לסטודנטית יש, ואני לא יודעת להסביר את זה, פרצוף של זמרת", אפשר להבין שלא מפה תבוא בשורה. עיקר התוכן מתחלק בין שני צדדים: הביצועים והפאנל. הביצועים הם של זמרים מתחילים במקרה הטוב, ליפסינק במקרה הרע, וזיופים מוחלטים במקרה הגרוע. שיא הערב מגיע בביצוע האחרון, אז הזמר מגלה באמצע הדואט אם הוא שר עם מקצוען או זייפן. מוקי האומלל, שסבל כל הארץ, נפל על זייפנים מארץ הזיופים, והתקפל לצורת כדור מרוב מבוכה. עידו רוזנבלום מצביע ונקרע מצחוק, שירי מימון מסתירה את פניה, ובטלוויזיה המילים "ואור גדול עולה מתוך החושך" מעולם לא נשמעו גרוע יותר.

"חוץ ממוקי, כולם שמחו", אמר ארז טל בסיום התוכנית. הוא, כמובן, טועה, כי גם אני סבלתי. זה היה מקרה קלאסי של שמח באולפן עצוב בבית, כמו שנהגו פעם לומר. לאורך כל התכנית הזכירו לא פעם ולא פעמיים שהפאנל נראה אבוד, מבולבל, שלמוקי אין מושג מה הוא עושה – וזה ברור, גם לשופטים אין מושג מה הם עושים. למעשה, נראה שלאף אחד אין מושג מה לעשות עם הריאליטי המיותר הזה, שלא הולך להתקדם לשום מקום, ורק ימשיך להביא ליצנים שיזייפו בהנאה, מתוך תקווה להשיג 20 אלף שקל. אה כן, אם זייפן הצליח להגיע עד הסוף, זה הפרס. זמרים טובים לא זוכים לפרס. ככה זה, לשקר יש ערך, לכישרון אין. וכשהריאליטי הזה עולה בתזמון מצוין של בין פוגרום בחווארה למכות למפגינים, קשה שלא להרגיש שמגיע לנו הדיסטופיה הזו.

"רואים את הקול", קשת 12