"הנוער מתחיל להתעורר": התלמידים שמתכוונים לשבות בשביל האקלים

"והילדים האלו שאתם יורקים עליהם כשהם מנסים לשנות את עולמם, הם חסינים לעצות שלכם, הם יודעים מה עובר עליהם" – דיוויד בואי, "Changes"

ביום ראשון הקרוב יגיעו לבתי הספר ברחבי הארץ כמעט 2.5 מיליון תלמידים. אבל לא כולם יפתחו את השנה. רבים מהם יקריבו את תחילת שנת הלימודים לטובת הנושא החשוב ביותר בתקופתנו – משבר האקלים – וישתתפו במחאה שמטרתה להעלות את המודעות לזמננו ההולך ואוזל לטיפול בו. במסגרת המחאה הם לא יגיעו לבית הספר ויתייצבו במקום זה בכיכר הבימה, להפגנה תחת הכותרת "לא עוד עסקים כרגיל".

אל תחשבו לרגע לזלזל בילדים האלו: הם לא סתם מנסים לברוח מיום לימודים. הם משקיעים במיצגים, מארגנים הפגנות, מעודכנים בפרקטיקות האקטיביסטיות ברחבי העולם ונחושים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לשנות את המצב. אין בהם טיפה של ציניות ואין להם את הפריבילגיה שיש לבני השלושים פלוס לצקצק ולעבור הלאה. הם והדורות הבאים אחריהם יסבלו בצורה המשמעותית ביותר משינויי האקלים.

>> למתחם משבר האקלים של Time Out

ההתארגנות החדשה של תנועת Strike For Future Israel היא חלק מתנועה עולמית של בני נוער, קטינים ברובם, שיצאו לפעולה בהשראתה של גרטה תונברג. כשהייתה בת 15, תונברג השבדית ישבה מול הפרלמנט בסטוקהולם עם שלט ועליו הכיתוב "שביתת תלמידים למען האקלים". מאז, בהשראתה, תלמידים ב-105 מדינות בעולם לא הגיעו לפתיחת שנת הלימודים, ובזכות הפעילות שלה ברחבי העולם היא מועמדת לפרס נובל לשלום. "זה מדהים שהנוער מתעורר ככה. עם כל המכשולים והספקות ומה שאומרים על הדור של היום, אני רואה אנשים מתעוררים", אומרת נועה סלע שעולה לכיתה י' בסטודיו אנקורי ביפו ולא תפתח את השנה. "יש אנשים שתוך יום החליטו שהם עושים מחאה כי זה חשוב להם. זה מגיע לכל העולם ואסור לפקפק או לזלזל בזה, צריך לתמוך בזה ולהקשיב".

אופיר וסלי (13), עולה לכיתה ח' בעירוני ה'

מגפוניסט. אופיר וסלי (צילום: שלומי יוסף)

איפה שמעת על משבר האקלים לראשונה?
"בכל מיני מקומות, שיעור מדעים בכיתה ד' למשל. אחותי הגדולה, ענבל, התחילה את המחאה בארץ ושמעתי אותה מדברת על זה, אז נכנסתי לזה גם".

מה ההורים והחברים אומרים על זה?
"ההורים תומכים בזה. הם חושבים שזה נושא ששווה להילחם עליו. יש שחושבים שחייבים ללכת לבית הספר, בגלל שזה היום הראשון והוא מאוד חשוב, וזה נראה רע. זה לשבור את המערכת המקובלת מראש בצורה מאסיבית. יש לי חברים שמאוד בעניין, הצטרפו למאבק ושובתים ומארגנים איתי, ויש לי חברים שחושבים שזה לא ישנה, ושאנחנו לא יכולים לעשות שינוי. אני חושב שהם קטני אמונה ולא מבינים את הכוח שיש לנו בתור ציבור ובתור ילדים".

"צריך להכניס את המחשבה שיכול להיות שכסף הוא לא הדבר הכי קריטי כרגע, כי אתם לעולם לא תחיו מספיק זמן כדי לקבל אותו"

מה יהיה מבחינתך הצלחה ביום ראשון הקרוב?
"אני מקווה שיבואו כמה מאות תלמידים, בשבוע האחרון אנחנו עובדים קשה ומפרסמים בכל הרשתות, מגייסים חברים. אני בעיקר מקווה שזה ישפיע על אנשים כדי שישתמשו בזה שהתלמידים מעדיפים לשבות במקום ללכת לבית הספר ככלי להראות שזה דחוף. בקנה מידה גדול יותר, אני מקווה שהמדינה תראה שזה עניין חשוב ותחליט על מצב חירום אקלימי".

איך אתה נאבק במשבר האקלים בחיי היום יום שלך?
"אני צמחוני, אולי בעתיד אהיה טבעוני, זה תהליך מסובך לעבור מלהיות קרניבור לטבעוני, זה לוקח זמן, צריך להתרגל לזה לאט לאט. אני ואחותי פעילים בנושא אז המשפחה שלנו לא משתמשת בחד"פ, לא משתמשים בשקיות פלסטיק. הרבה יותר חשוב מלעשות פעולות אישיות זה לטפל בבעיה בקנה מידה בינלאומי: בתעשיית הבשר, במפעלים במפרץ חיפה שפולטים כמויות אדירות של פחמן דו חמצני. צריך שינוי מערכת בקנה מידה לא אישי, שינוי של דרך החיים, איך שהעולם תופס ומתנהל עם אנרגיה. צריך להכניס את המחשבה שיכול להיות שכסף הוא לא הדבר הכי קריטי כרגע, כי אתם לעולם לא תחיו מספיק זמן כדי לקבל אותו. כדי לקדם את צורת המחשבה של פעולה מדינית או בינלאומית אני עושה הפגנות ומיצגים. השתתפתי במיצגי Die-in (מיצגים בהם המשתתפים מעמידים פני מתים על הרצפה – נ"פ) בקניון עזריאלי, בשרונה ובכנסת. בזמן האחרון אנחנו בכל יום בהפגנות מול שגרירות ברזיל, בגלל השריפות באמזונס".

"המצב הידרדר מאז שהתחלנו את המחאה. ב-Die-in אנחנו על הרצפה וסופרים את מספר הדקות שהוא כמספר השנים. הזמן שאנחנו סופרים מתקצר"

מה חשוב לך שידעו בנושא?
"אין לנו זמן לבזבז. אם לא נתחיל לפעול ונעשה שינויים תוך 10 שנים, פשוט לא נוכל לעשות שום דבר יותר. הזמן קצר, השעון מתקתק. יש לנו מרחב פעולה מאד קטן, נקודת האל חזור מתקרבת. במקור קראו למחאה 'מחאת ה 12' (12 שנים עד לנקודת האל חזור – נ.פ), המצב הידרדר מאז שהתחלנו את המחאה. ב-Die-in אנחנו על הרצפה וסופרים את מספר הדקות שהוא כמספר השנים. הזמן שאנחנו סופרים מתקצר".

מה תפקידך במחאה ביום ראשון הקרוב?
"אני מגפוניסט, צועק דברים במגפון, וגם חלק מצוות סידור המיצג. נסדר את הציוד על הרצפה, שיתפוס כמה שיותר שטח. זה מיצג סטייל המיצג בוועידת האקלים בפריז, בו כל מי שאכפת לו שם את הנעליים על הרצפה ונוצר שדה ענק של נעליים. בזמן ההפגנה נבקש מכולם לשים מחברות ותיקים על הרצפה ונעשה Die-in בין לבין. אחד מהתפקידים שלי הוא לסדר את התיקים והמחברות בכיכר הבימה".

נועה סלע (15), עולה לכיתה י' בסטודיו אנקורי אומנויות ביפו

שמה בצד את הסטטוס. נועה סלע (צילום: שלומי יוסף)

מתי שמעת על משבר האקלים לראשונה?
"אני מדריכה ופעילה כבר שנה וקצת בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע. אני חוקרת ולומדת על הטבע ונהנית ממנו, ומתוך זה נחשפתי לעולם הזה וגיליתי כמה הוא בסכנה. יום אחד שלחו הודעה לכל המדריכים שנשארו לנו 11 שנים עד שנגיע לנקודת האל חזור, ושמחפשים חברים שמעוניינים להביא את הנושא לארץ".

איך ההורים מגיבים לפעילות שלך?
"הם תומכים, אני באה מבית פעיל ודעתן. הם רואים שיש נושא שחשוב לי, ובמקום להוריד את הראש ולהמשיך עם חיי אני פועלת בשביל מה שחשוב לי. ההורים שלי רואים באור חיובי את מה שאני עושה ומבינים שמי שייפגע מזה יותר זה אני והדור שבא אחרי".

"אומרים לי הרבה שזה לא מגניב לקחת חלק בהפגנות, אבל בכל פעם שאני הולכת להפגנה אני הכי גאה בעצמי בעולם, כי אני עושה משהו שחשוב לי"

יש קונפליקט בין ללכת ליום הראשון והמרגש בבית ספר לבין לארגן הפגנה?
"יש לי חברים שזה לא בסדר העדיפויות שלהם, שלא הבינו את הכובד והרצינות של זה. היום הראשון ללימודים והסטטוס החברתי יותר חשובים להם. זה הזמן לראות את כולם, את המורים החדשים. זה קשה כי אני מבינה את הצד הזה. אבל אני יודעת מה חשוב לי כרגע ומהם העקרונות שלי. הדיבור על הדור שלנו היום – אלו הרגעים בהם זה מייצג אותנו. עוד לא ברור להם כמה משפיע אפילו בנאדם אחד שמתווסף להפגנה. תשעים ותשע זה לא מאה. אומרים לי הרבה שזה לא מגניב לקחת חלק בהפגנות, אבל בכל פעם שאני הולכת להפגנה אני הכי גאה בעצמי בעולם, כי אני עושה משהו שחשוב לי. שמתי בצד את הסטטוס והחברים והלכתי עם מה שאני מאמינה בו, כמו ללכת ברחוב עם שלט או לעמוד מול קהל ולדבר, אני מוציאה את עצמי מאזור הנוחות ועומדת על הדעות שלי".

האם מדברים על זה בבית הספר?
"הנוער מתחיל להתעורר. ילדים שלא ידעו על קיום התנועה שלנו מבינים כמה הנושא חשוב ומתחילים פרויקטים לבד, שומעים עלינו ומתחילים להצטרף. זה מדהים לשמוע על חבר'ה שלוקחים את הדברים לידיים, ואנחנו באים להראות איך זה הגיע לסיטואציה שהנוער לוקח את הדברים לידיים ודואג לעצמו. אנחנו באים לומר ולצעוק שאנשים לא ממשיכים כרגיל. אני לא הולכת לבית ספר כי אני מפחדת ממה שקורה סביבי, אז הגיע הזמן שיעשו מעבר למה שעושים עכשיו. חלק מהדרישות שלנו הן שהתוכן הזה, שאני גיליתי עליו דרך תנועת הנוער שלי, יגיע דרך בית הספר שלי. אני כל הזמן בעיסוק איך לגרום להנהלה לתמוך בנו בבית הספר. זה מאבק תמידי והוא חובה לדעתי, כי זה מה שישפיע עלינו. אם בבית ספר מלמדים אותי ידע להמשך, אם אני לא אשמע על המשבר הזה – לא יהיה לי המשך".

ליה לב (14), עולה לכיתה ט' בעירוני א'

אחראית על הגיוס. ליה לב (צילום: שלומי יוסף)

מתי שמעת על משבר האקלים לראשונה?
"שמעתי על זה בטלוויזיה, בהתחלה לא לקחתי את זה יותר מדי ברצינות, חשבתי שאם זה משהו מאד רציני אז כנראה שהפוליטיקאים ומנהיגי העולם לא יתנו לדבר כזה להמשיך לקרות, שמטפלים בזה. אחרי כמה זמן הבנתי שכלום לא קורה. לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה להתחיל להיות חלק מהמאבק, דיברתי עם כל מיני ארגונים וחיפשתי באינטרנט אם יש משהו כזה בישראל. מצאתי את Strike For Future Israel ומאז אני פעילה".

מה תפקידך במחאה?
"אני אחת המארגנות, אני אחראית על הגיוס, הפרסום. בספטמבר אנחנו חלק משביתה כללית בינלאומית של כל הארגונים הירוקים (27.9), וגם מנסים לעשות פעילויות יותר קטנות, למשל Die-in ומיצגים שנעשה כדי להראות לאנשים שאנחנו כאן".

"הכל מתנהל בשוויון: כל אחד שרוצה להוביל יכול. אנחנו תנועת Grass Roots, אין אחד שאחראי, כל אחד יכול להשתתף כמה שהוא רוצה"

כאחת מיוזמות המחאה, למה לדעתך חשוב יותר להגיע להפגנה מאשר ליום הראשון ללימודים?
"ללכת למשהו כזה מלמד בנאדם הרבה יותר מאשר לימודים בבית הספר. מהמחאה הזו למדתי לא רק איך לעשות מחאה. אנחנו לומדים על דוברות ותקשורת, ארגון אירועים, איך להגיע לאנשים ולהוביל. למדתי הרבה על חברויות, כי זה מדהים שיש קבוצה כל כך גדולה של אנשים שמאמינים באותו הדבר. זה משהו שבדרך כלל לא הייתי יכולה לדבר עליו עם חברות שלי או ילדים בכיתה. הכל מתנהל בשוויון: כל אחד שרוצה להוביל יכול. אנחנו תנועת Grass Roots, אין אחד שאחראי, כל אחד יכול להשתתף כמה שהוא רוצה. אלו דברים שיותר עוזרים בחיים מאשר היום הזה בבית הספר".

איך את מנסה לשכנע את החברים שלך להיות פעילים?
"עם הרבה מהם אני מדברת, אני תמיד מזמינה בקבוצות הווטסאפ של הכיתה ובאינסטגרם. השנה דיברתי עם המורה שלי שאעביר שיעור לכיתה שלנו על המחאה ועל נושא האקלים ומה שקורה. לא מדברים על זה בבית הספר יותר מדי. בסוף השנה, כשגרטה נהייתה יותר מפורסמת, זה עלה, אבל עדיין לא מספיק".

מה יהיה מבחינתך הצלחה בהפגנה?
"גם הגעת כמות גדולה של תלמידים, אבל גם לראות שזה באמת משפיע. לראות שזה הגיע גם לתלמידים שלא הגיעו פיזית למחאה, שהם שמעו על זה, שזה יתחיל להיות בשיח. לעבור בסופר ולשמוע אנשים מדברים על זה, לראות יותר אנשים נוסעים בתחבורה ציבורית, לראות מישהו מהבית ספר שלי מסרב לנסוע באוטו ומעדיף לקחת אוטובוס, אפילו השינויים הקטנים האלו אומרים שהצלחנו".