שיק או שוק: מתחם המעצבים החדש בבית מעריב

בית מעריב ייוולד השבוע מחדש, הפעם כבית למעצבי אופנה ישראלים. אך על המתחם המסקרן החדש מעיבות עדויות על צ'קים חוזרים ומשכורות מעוכבות

10 בספטמבר 2014

בית מעריב יפתח מחדש את שעריו לקהל הרחב בשבוע הבא, כמעט שנה אחרי שאחרוני העיתונאים עזבו אותו. שלושה חודשים אחרי שמערכת עיתון "מעריב" נפרדה סופית מהבניין המיתולוגי באוקטובר האחרון, דווח כי חברת הכשרת הישוב, בעלת המגרש שעליו יושב הבניין, מתעתדת להחליפו במגדל חדש בן 55 קומות. בינתיים הושכר הבניין לחמש השנים הקרובות ובמהרה נודע שבמהלכן יהפוך לבית למעצבים ישראלים. הפתיחה החגיגית נקבעה ל־17 בספטמבר ותימשך שבוע, שבמהלכו שלל מעצבים צעירים יציגו וימכרו את פריטיהם בחנות הפופ אפ החדשה של הפרויקט של בית מעריב, או בשמו הקליט יותר – "מעריבתא".

מאחורי היוזמה האמנותית הזאת עומד יזם בשם עזרא לוי. "הוא שכר את המתחם לחמש שנים והחליט שהוא מקים בו מרכז תרבות בלב תל אביב", מספרת עינת רוטפוס, האחראית לקטלוג, לגיוס המעצבים וליחסי הציבור של הפרויקט. לדבריה, על אף שאין ללוי עבר בעולם האמנות, הוא החליט לפנות לכיוון הזה לאחר שנחשף לקשיים של חבריה של בתו לספסל הלימודים בשנקר, שבתום לימודיהם התקשו להתפרנס מעיסוק בכישורים שרכשו. יריד הפופ אפ, שיסתיים ב־24 בחודש, אמור להיות רק הסנונית הראשונה בעשייה התרבותית במתחם החדש, ש־11 אלף המטרים שלו יאכלסו חנות מעצבים כחול־לבן קבועה, אולמות להרצאות ודיונים, חללי עבודה ליוצרים ועוד.

לטענתה של רוטפוס, הללו אמורים להגשים את חלומו של לוי ליצור חזית מאוחדת של כל המעצבים הצעירים אל מול גורמים חיצוניים כמו ספקים ובעלי נדל"ן וגלריות, כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלהם ואת המחירים שהם נאלצים לשלם עבור חומרי הגלם. בניגוד למקומות אחרים, לוי מספר: "לקחתי על עצמי את כל ההשקעה הכספית ותהליך ההקמה הלוגיסטי, כך שלמעצבים נותר רק להביא את המוצרים. אנחנו לוקחים אחוזים מהמכירה, אבל לא כמו ירידים אחרים שלוקחים מחיר קבוע והשתתפות בהוצאות. עזרא עובד לפי אחוזים – לא מכרת? לא שילמת. כמובן שאם הם מוכרים הרבה אז גם הוא מרוויח. האמנים חשדנים קצת, כל מקום שמציע להם משהו בסוף עושק אותם בצורה כזו או אחרת. לאט לאט הם מבינים שהם יכולים לסמוך עלינו כי אצלנו הם מקבלים במה שלא היו זוכים לה בדרכים המקובלות".

ואכן, נדמה שההתנהלות של הפרויקט אינה קונבציונלית כלל וכלל. תחילה, תפקידו של לוי בהצגה אינו נהיר. בתו, מאיה בן־שחר, היא המנכ"לית של "בית חממת המעצבים", החברה אשר שכרה את הבניין. "לוי מסתתר מאחורי הבת שלו. היא אמנם המנכ"לית, אך למעשה היא בסך הכל עושת דברו. חוקית אין לו מעמד, אבל דה פקטו הוא המנהל של הפרויקט. הוא נותן את ההוראות והבת שלו חותמת על הצ'קים", חושף בעל תפקיד בכיר לשעבר בפרויקט ואושיה מוכרת בעיר, ששמו שמור במערכת. "מדובר באיש עסקים מהעולם הישן, בסגנון שנות ה־70 וה־80, כשכולם חגגו על 'קומבינות' ומבחינה משפטית לא היה דין ולא דיין. הוא חושב שהוא יכול להגיע לתל אביב. לקחת בניין כמו בית מעריב, לגייס מוחות וכישרונות, להשתמש ביכולות ובקשרים שלהם, ולזרוק אותם כשהשימוש בהם הסתיים". ואכן, מספר לא מועט של אנשי לוגיסטיקה, הפקה ואמנות עזבו את תפקידם בפרויקט או ויתרו על תצוגותיהם, כאשר בתהליך צצו ועלו טענות בדבר אי סדרים כספיים ואי עמידה בהסכמים.

בית מעריב. צילום: יולי גורדינסקי
בית מעריב. צילום: יולי גורדינסקי

אותו בכיר מלין על כך ששכרו הולן, ואומר: "הדבר הזה הוא חלק מזה שלוי חושב לעצמו שהוא יכול לא לשלם לאנשים ומקסימום יתבעו אותו, הרי יש לו סוללה של עורכי דין והוא רגיל לזה. אני איש משפחה ואני לא יודע למה לצפות מלוי – אולי הוא עבריין ואולי לא, שום דבר לא יפתיע אותי בשלב הזה". לטענת אותו מקור הוא לא היה הראשון להיפגע מההתנהלות המפוקפקת המתוארת: "בהנהלה תמיד שידרו שהמימון לפרויקט יגיע ושזאת רק שאלה של זמן. אבל בד בבד היה נראה שזאת לא פעם ראשונה שהם חווים בעיות במימון ושהדבר לא מפחיד אותם ולא מונע מהם להתחייב לדברים שלא ניתן לעמוד בהם מבחינה כלכלית; לכן, בין היתר, ישנם אדריכל, ממתג ופקידה ששכרם לא שולם".

לאחר שהתריע בפגישה על ההתנהלות הקלוקלת וההבטחות הריקות והציע להפסיק את עבודתו עד שיימצא המימון ההכרחי. אותו בכיר מספר: "זכיתי בתמורה להמון מחמאות על היושרה שלי ולצ'קים דחויים על העבודה שלי. החברה נסגרה לפני הפירעון של הצ'קים, שכמובן חזרו, ובמקומה הם הקימו חברה חדשה". משם הדברים רק הלכו והידרדרו: "פניתי אליהם ואפילו הסכמתי להוריד מהסכום שהם חייבים לי רק כדי שנגיע לפשרה. כשהגיע זמן התשלום שקבענו הגעתי למשרדו של לוי והוא היה בפגישה עם מספר אנשים. כשראה אותי הוא קם בצורה מאיימת והתחיל לצעוק עליי, כנראה פחד שאחשוף אותו מולם". למרות ההפסד הכלכלי הצורב, מבקש אותו גורם להדגיש כי נכנס לפרויקט מתוך עניין. לדידו, "אחרי כל הפיאסקו של בית מעריב המקורי הייתה אפשרות להכניס לבניין הזה זהות חדשה וחיובית. סיפרו לכולנו, אלה שגויסו לפרויקט, שמדובר בפרויקט אמנותי בשם התמיכה באופנה הישראלית, אבל ההתנהלות שנתקלתי בה היא במילה אחת חרטא. לצערי, בית מעריב ממשיך להתנהל כסמל לריקבון החברה שלנו, זה כמעט פואטי שזה ממשיך לכיוון הזה".

לא יודעים מי המנכ"ל

אישוש נוסף לאותן האשמות מגיע מעוד צד, גם הוא לא זר לאנשי התרבות בעיר. למרות תקופת העסקתו הקצרה, חודשים ספורים בלבד, הוא הספיק לחוות יחס שלא משאיר מקום לספק. השכר החודשי שהובטח לו קטן משמעותית במעמד התשלום, ותשלום ההפרש אינו נראה באופק. המשכורת הראשונה איחרה להגיע ושולמה לבסוף בשני חלקים נפרדים פלוס הבטחה ש"יהיה בסדר". לאחר שיצר עבורם קשרים בעולם האמנות, נכח במספר פגישות והשקיע שעות עבודה רבות שעבורן ויתר על עבודות אחרות, התחיל אותו עובד להרגיש שמשהו אינו כשורה. "החלו עיכובים בהתקדמות הפרויקט וכמה גורמים אמנותיים אמרו לי שהם עוזבים או מצמצמים את החלק שלהם בו. לאחר מכן הגעתי לעבודה ונוכחתי לדעת שהתקבלה החלטה משמעותית שהייתה בתחום אחריותי בלי שאף אחד התייעץ עמי. אחרי כמה חודשים שלא קיבלתי שכר פניתי למנכ"לית, והיא הפנתה אותי לאביה. לוי לא ענה לטלפונים, ואחרי שבוע, כשהצלחתי סוף סוף לתפוס אותו, הוא פחות או יותר אמר לי: 'לך תחפש'. אני לא יודע איך פספסתי את סימני האזהרה. כנראה שהפונטציאל של הפרויקט והתשוקה האמנותית סנוורו אותי".

מצויד במשקפי שמש כהים, התקשרתי לשמוע את דבריו של עזרא לוי עצמו. בדקות הראשונות השיחה התנהלה כשורה – עזרא פרש את משנתו הכלכלית־תרבותית וטען כי "עד היום תעשיית המעצבים כאן לא ידעה להתנהל כלכלית, אז אני הולך לסדר להם את הבית. זה אמנם עלה לי הרבה כסף, אבל החלטתי לרתום את עצמי כדי לעזור לכל תעשיית המעצבים בישראל, לעזור להם להרוויח כסף, שלא יעשקו אותם כפי ששמעתי שקורה יותר מדי פעמים". כשנשאל על חוסר הניסיון שלו בתחום אמר: "זה היתרון שלי. אני מתחום הביזנס בניגוד לכל אנשי האמנות שרק מדברים ולא עושים. מישהו צריך לדעת לתרגם את האמנות של המעצבים לכסף". כשעומת עם הטענות נגדו ונגד בתו, אמר: "אני לא יודע מי דיבר ומי לא, אבל זה לא משנה, אני יזם ואני לא שומע אנשים אחרים – אני יודע מה אני עושה. כל התבוסתנים האלה רק מדברים". לטענתו הוא לא מודע לשום משכורות שלא שולמו, לשום הבטחות שלא קוימו או להליכים משפטיים נגדו או נגד בתו או החברה שבראשה היא עומדת. כשנשאל על תפקידו בפרויקט והאם בן־שחר היא אכן המנכ"לית בפועל, פלט בתגובה: "אני לא יודע מי המנכ"ל". ניסיון לקבל תגובה מסודרת דרך הדוברת של לוי לאחר שזה ניתק את השיחה ולא ענה לטלפונים נוספים, הסתכמה בהכרזה "אין תגובה. תודה".