ראש השנה תשפ"ה תופס את מדינת ישראל בלימבו. בשנה שעברה בזמן הזה, היינו עדיין בתוך שנת האבל. הטקסים לציון שנה לשבעה באוקטובר, כמות החטופים האדירה שהייתה אז בשבי (ולא הצטמצמה מספיק מאז) והתחושה שכמעט כל מי ומה שהכרת חווה אובדן בדרך כזו או אחרת – הפצע היה עדיין טרי. אבל שנה עברה – וגם אם הכאב עדיין חי איתנו ואפילו חי מתמיד, התחושה היא של דואליות – מצד אחד החדשות העצובות לא מפסיקות להגיע ומצד שני מעל פני השטח הכל מרגיש כאילו בסדר. תשפ"ה היתה השנה שבה הפריים טיים חזר לדפוק, מקומות העבודה ומקומות הבילוי פתוחים – הדברים חזרו לשגרה לכאורה. חוץ מהרגעים האלה שבהם נתקלים במציאות – כששישה חיילים נהרגים, כשיש פיגוע, כשמתחילה מלחמה עם איראן.

אחד הדברים שהכי מעידים על מצב הרוח הלאומי הוא המצעד השנתי של גלגלצ. התחנה המיינסטרימית שפותחת את ההצבעות שלה לקהל, מצליחה פעם בשנה לגעת בססמוגרף הכי רגיש לתחושות הציבור באותה נקודת זמן: באינתיפאדה השנייה המצעד התמלא בשירים לוחמניים וגם עגמומיים (את המצעד של תשס"ב 2002 הובילו "דרכנו" מ"הבורגנים", "מדברים על שלום" של מוקי ו"שיר עצוב" של אביב גפן); גם בקורונה הסאונד קצת ירד מהמסיבתיות לטובת שירים אישיים ואינטימיים יותר (מ"רסיסים" של רביב כנר ועד "שרק תחייך" של יובל דיין). וכן, זה הגיע גם לשבעה באוקטובר.

הנה רשימת השירים שהובילה את המצעד של גלגלצ בשנה שעברה: "גיבורי על" של להקת "התקווה 6", "תרקדי", שיר הזיכרון של אושר כהן לזכר הרוגי הטבח בנובה, "Hurricane" של עדן גולן (במקור "הגשם של אוקטובר", השיר שהיה אמור לייצג אותנו באירוויזיון ונשא את הכאב הישראלי) ובמקום הראשון "חרבו דרבו" של נס וסטילה. כולם מתכתבים בצורה כזו או אחרת עם הפצע שעמד במרכז הלב, בעצב, בגאווה או בנקמה כועסת ואלימה. זה קרה כי הלב שלנו עדיין היה שם – עדיין שחינו בתוך אוקיינוס הכאב, הטראומה עטפה את הכל סביבנו. אבל שנה עברה וגם זה השתנה.

גם אם לא לכך התכוונו יוצרי השיר המקוריים, התחושה הברורה שעוברת מההצלחה של השיר הזה היא "דווקא" פלוס אצבע בעין. כמו טנק של ברסלבים שמגיע לזירת פיגוע

אז תגידו מזל טוב לשיר השנה החדש שלכם – "תמיד אוהב אותי", שמבצע הזמר ששון שאולוב. למען הסר ספק – הטקסט הזה אינו התקפה אישית על שאולוב, שבסך הכל עשה להיט פופ קליט (שאפו). הוא גם לא על מי שיצרו את השיר במקור – הראפר החרדי אלייצור או הרב שלום הרוש שכתב אותו. הוא נועד לנו – אלה שהפכו את השיר הזה לשיר השנה, וכנראה לא שמים לב למסר המבעית שהבחירה הזאת משדרת.

"תמיד אוהב אותי" הוא שיר שבא מגלקסיה אחרת. הוא לא קשור למציאות שאנחנו חיים בה, הוא לא קשור לתחושת החנק שמלווה את כולנו כמעט מדי יום. הוא אפילו לא מנותק מהמצב – הוא פשוט סותר אותו בצורה מוחלטת. אם כולנו מרגישים בבטן עצב או כאב או חרדה מהמצב, הווייב של שיר השנה תשפ"ה הוא בכלל שמחה גדולה – כאילו שהתקופה הנוכחית היא סיבה למסיבה. "השם יתברך תמיד אוהב אותי", שר הפזמון החוזר (והחופר), "ותמיד יהיה לי רק טוב. עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". מה, לא טוב לכם?

>> מזל טוב תל אביב, יש לך פסטיבל חדש ושלומי שבן מנהל אותו
https://timeout.co.il/%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%aa%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-2025/>> הרבה יותר מפסטיבל: 52 שעות של דאנס, גוף ונפש בלב המדברhttps://timeout.co.il/%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-kan-%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%a0%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9d/

גם אם לא לכך התכוונו יוצרי השיר המקוריים, התחושה הברורה שעוברת מההצלחה של השיר הזה היא "דווקא" פלוס אצבע בעין. כמו טנק של ברסלבים שמגיע לזירת פיגוע – כך השיר הזה לא מנסה למצוא את האופטימיות (כי כולנו מחפשים תקווה או מזור לכאב בדרך כזו או אחרת), אלא מפברק וצועק אותה בווליום מחריש אוזניים, עם מקצב האוס ומכונות תופים שקורצות ישירות לברסלבים עם הוואן. מרגישים שהמציאות חונקת אתכם? מודאגים מהמצב? מפחדים מהעתיד? בעיה שלכם, יא חמוצים. אנחנו נמשיך לספר לכם ש"תמיד יהיה לי רק טוב".

וכן, צריך לדבר גם על המילה הזאת. "תמיד". תמיד יהיה רק טוב? במאה אחוז מהמקרים? אין איזה עשרה אחוזים של אפשרות שלא יהיה טוב? כמעט בלתי נתפס לחשוב איך בתקופה שמכילה כל כך הרבה צער, השיר הבולט ביותר והמצליח ביותר מתייחס למציאות בצורה אוטופית, משל חיינו ביקום מקביל, כזה שבו אנחנו לא מידרדרים במדרון מטורף למלחמה הכי קשה בתולדות הארץ הזאת, עם בידוד מדיני ונזק כלכלי גוברים, עם החטופים שעדיין בשבי ועם תחושת היריקה בפרצוף שמעניק לנו כל שר וח"כ בקואליציה הנוכחית.

ושוב – גם אם לא היתה כוונה פוליטית בכתיבת השיר, ברור שבבחירה הזאת היה גם מסר פוליטי. כי יש אנשים שמשוכנעים שהתקופה שאנחנו חיים בה בכלל לא עצובה. להפך. ינון מגל מדבר על זה ש"זו תקופה של נס", ואותו הדהדה גם השרה אורית סטרוק. שורה של אנשי ציבור במדינת ישראל, כולל אנשים מאוד בכירים, בכלל מסבירים לנו שזו התקופה הכי טובה שלנו – שהמצב שבו מדינת ישראל מצורעת בעולם, מתרסקת כלכלית, עוברת חרם תרבותי, מאבדת כל יום את טובי בניה ו-48 אזרחים שלה נמצאים במנהרות ואף אחד לא יודע מה קורה איתם, הוא מצב נורמלי ואפילו חיובי. זה לא רקוב, זה דבש.

מה ש"תמיד אוהב אותי" מציע הוא לא דרך לרפא את הכאב, לנסות ולהבין את מקור הבעיה ולחפש את הפיתרון. הוא מציע הדחקה והכחשה – מצב שבו מדינה שלמה עומדת מול הסיטואציה הכי קשה שהייתה בה ושרה לעצמה שבכלל טוב לנו

את החיבור בין השיר לבין הסנטימנט הזה, עשתה תכנית "הפטריוטים" כשבעוד יום שבו נהרגו חיילים, פתחה שולחן עם השיר המפורסם ברקע. חיילים נפלו והפאנליסטים באולפן רקדו ושרו שהכל "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". זו היתה כמעט התרסה, או במילים קצת יותר עדכניות גזלייטינג קיצוני לישראלים האחרים שחיים איתם ורואים את הצד החשוך של המציאות: זה הכל בראש שלכם, יא שמאלנים מדוכאים. אנחנו בכלל בדרך הבטוחה לגאולה.

אני לא מאלה שמשוכנעים שהכל רע. אני בעצמי מנסה לחפש את התקווה ואת הצד המואר בכל דרך – אין דרך אמיתית אחרת לשרוד במקום כל כך קשה. המציאות מורכבת ואי אפשר להסתכל עליה רק בשחור ולבן. אבל אני די משוכנע שהדרך להתמודד עם החושך הזה היא לא לצעוק שיש אור (ועוד יותר אור, ועוד יותר אור). זה לא יהפוך את החדר למואר יותר. רק יוציא את הצועק קצת מנותק מהמציאות.האבסורד הוא שיש לא מעט מוזיקה אופטימית שלא מעליבה את האינטיליגנציה. כזו שמכירה בעצב הגדול ובכל זאת מנסה ללכוד סיבות לנחמה. "ראש למעלה" של טונה הוא שיר טוב בדיוק בגלל שהוא לא מתכחש למציאות המדכדכת. הוא מכיר באבל, מספר אותו ומצליח לרגש, ומתוך אוקיינוס הכאב הזה הוא קם ומנסה להציע אופק אמיתי – כזה שאפשר ללכת אליו בלי להרגיש מטומטם.

וכן, גם אני מבין את המשמעות הדתית של "תמיד אוהב אותי" ואת התפיסה שמנסה לחפש את האור גם בתוך החושך. אני אפילו מעריך אותה. אבל יש מקרים שבהם הניגודיות פשוט גדולה מדי וצורמת מדי. "תמיד אוהב אותי" הוא לא שיר של מדינה במלחמה, הוא שיר של מדינה בהזייה, מדינה שמנסה בכל הכוח לא להסתכל לעצמה בעיניים, לא להפנים את הכאב, אלא לברוח ממנו לצלילי "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", גם כשיש כל כך הרבה אנשים מסביבכם שעבורם המצב הוא לא טוב בכלל. אולי אפילו קטסטרופלי.

כי מה לעשות שהמציאות, כרגע, משדרת מנגינה אחרת מהרפטטיביות של "תמיד אוהב אותי". במציאות זו תקופה קשה, מאתגרת, שיש בה הרבה סימני שאלה ופחות סימני קריאה. תקופה שבה הרבה ישראלים עומדים נבוכים מול ההתרחשויות ולא מוצאים את עצמם ולא יודעים את נפשם. וכשממול כל הבלגן הנפשי הזה, הקאנון של המדינה טוען ש"תמיד יהיה לי רק טוב" – זה כנראה שיא עולמי בגזלייטינג.

בתקופה חשוכה אחרת של מדינת ישראל, לפני 28 שנה, כתב אריק איינשטיין ז"ל שיר שנקרא "האור בקצה". בתוך האווירה הכואבת פוסט רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – איינשטיין כתב: "כל הנרות שהדלקנו בלילה, לא יגרשו את החושך הקר הזה/ כל הרוחות שנשבו כל הלילה, לא יכבו את האור בקצה/ לא יכבו את האור שעולה בבוקר". אנשים, מתוקף היותם אנושיים, חייבים לחפש את האור. גם אני מוצא אותו בכל מיני חלקים של החיים שלי. במוזיקה, בקולנוע, בסדרות טובות, באנשים שיש לי בחיים שמפיחים בי תקווה, שמזכירים לי שמתישהו יהיה אור, אחרי התקופה החשוכה הזאת.

אבל מה ש"תמיד אוהב אותי" מציע הוא לא דרך לרפא את הכאב, לנסות ולהבין את מקור הבעיה ולחפש את הפיתרון. הוא מציע הדחקה והכחשה – מצב שבו מדינה שלמה עומדת מול הסיטואציה הכי קשה שהייתה בה ושרה לעצמה שבכלל טוב לנו. שמי שרואה את הרע, מחפש אותו בכוח. שאם "נחשוב טוב", גם "יהיה טוב". ובידיעה ברורה שזה לא מספיק – צריך גם לעשות טוב בעולם החומרי כדי שמתישהו יהיה טוב באמת. ושאף אחד לא יעזור למי שלא עוזר לעצמו.שנה טובה יותר לכולם.

• טור דעה https://timeout.co.il/topic/%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%93%d7%a2%d7%94/
• מוזיקה ישראלית https://timeout.co.il/topic/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa/
• פופ ישראלי https://timeout.co.il/topic/%d7%a4%d7%95%d7%a4-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/
• גלגלצ https://timeout.co.il/topic/%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%a6/
• שבעה באוקטובר https://timeout.co.il/topic/%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8/
• מלחמת שבעה באוקטובר https://timeout.co.il/topic/%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8/