פתאום שמעתי בוז: המלחמה ריסקה את המחאה. ואז הגיע דונאלד טראמפ

הדבר הראשון שבוטל בבוקר שבעה באוקטובר של שנת 2023, עוד לפני שברונו מארס בכלל הבין מה קורה, היה הפגנת ההמונים השבועית נגד ההפיכה המשטרית בכיכר הדמוקרטיה. זאת הייתה אמורה להיות הפגנה גדולה במיוחד. המומנטום היה עם המחאה הגדולה בתולדות ישראל והלחץ היה על מחוללי ההפיכה שנראו מגומגמים והמומים מעוצמת ההתנגדות, אחרי 40 שבועות רצופים של הפגנות ענק. הרבה לפני שהחלו להתבהר מימדי הזוועה וההפקרה, בשעות הארוכות שבהן ממשלת החורבן והעומד בראשה היו משותקים לחלוטין ולא תפקדו כלל, כבר התקבלה ההחלטה האחראית, הטריוויאלית והמתבקשת לבטל את ההפגנה ההיא. זה לא היה יום להפגין בו. גם לא 730 הימים שבאו אחריו.

>> שנתיים שבורות: איך אפשר להיות בפוסט טראומה כשהטראומה עוד כאן
>> שנתיים שבורות: זה הזמן לפתוח את הפה ולהילחם על החופש ליצור
>> שנתיים שבורות: דוקו הוא התקווה ליצירה ישראלית מתריסה וחכמה
>> שנתיים שבורות: האם ננרמל שב-7.10 יהיה כאן ערב בילוי רגיל?

אם להגיע לשורה התחתונה כבר בפתיח: המחאה מתה בשבעה באוקטובר והטבח הפך לקרש ההצלה של האחראים למחדל. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם מוביליה היו נותנים לזעם להתפרץ באותם ימים, אבל הם עשו את הדבר האחראי, הטריוויאלי והמתבקש והתגייסו להציל את המדינה מההפקרה הממשלתית שנמשכה גם בימים ובשבועות שאחרי. הם גנזו את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, מתוך ההנחה הרווחת באותם ימים שנתניהו וממשלתו סיימו את דרכם ויפנו את מקומם יחד עם בכירי הצבא ומערכת הביטחון מיד כשהמלחמה תסתיים, עניין של שבועות או כמה חודשים. אמרו אז שעוד יהיה זמן לזעם, שעוד יגיע הרגע שבו הוא יתפרץ, אחרי שנחבוש את הפצעים ונסייע לנפגעים ולמפונים, אחרי שהמילואימניקים יחזרו הביתה, אחרי שנחזיר את החטופים. אבל הרגע לא הגיע.

זאת לא חוכמת בדיעבד, כי הדברים נאמרו גם בזמן אמת. בשעות ובימים שאחרי שבעה באוקטובר היו לא מעטים שהתריעו וסימנו וחזו בדיוק מה הולך לקרות, וכיצד ישתמש נתניהו בתקשורת, יפעיל את מכונת הרעל וינצל את ערפל הקרבות כדי לדכא את המחאה ולטשטש את חלקו המרכזי והמכריע במחדל. חיים לוינסון כתב בטוויטר/X כבר בשעות הבוקר ש"המשטרים הפשיסטים – ואנחנו בממשלה עם יסודות פשיסטים מובהקים בתוכה – תמיד מנצלים משבר חוץ לדכא אויבי בית", בשרשור שראה היטב את העתיד לבוא ואת החלק המרכזי שתמלא משטרת בן גביר בדיכוי המחאה ובהמשך ההפיכה המשטרית באמצעים אחרים.

48 שעות לתוך האירוע כתבתי כאן הדברים הבאים: "זה עליו. הכל עליו. בנימין נתניהו הוא המחדל. זהו מחדל מתמשך שמיליוני ישראלים התריעו עליו מאז 2016, והוא הוביל אותנו אל הרגע הזה שבו הממשלה קורסת ונעלמת ב-60 השעות הקשות בתולדות המדינה, בזמן שארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית ממלאים את הוואקום ומתפעלים מבצעי ענק לאספקת מזון, ציוד צבאי, ציוד רפואי, סיוע ועיטוף למפוני הדרום ומשפחות הנעדרים ואפילו הסברה לחו"ל. זה חייב להיות רגע פוקח עיניים לנוכח הזוועה הנוראית, הכשלים המחרידים וחוסר התפקוד המוחלט של הדרג המדיני כולו. זה לא הזמן לפוליטיקה? הצחקתם את נתניהו. מאז יום שבת ב-06:30 הוא עסוק בדיוק באותו הדבר שבו הוא עסוק מאז כניסתו לחיינו לפני יותר מ-30 שנה. הוא עסוק בנתניהו. זה המחדל". אבל העיניים לא נפקחו.

מה היה קורה באותם ימים קריטיים, אם במקום להתגייס ולהתנדב במשך חודשים ארוכים כדי לחפות על מחדלי הממשלה בעורף ובחזית, כל אותם אחים ואחיות לנשק היו עומדים מחוץ לכנסת ימים ארוכים ודורשים מראש הממשלה להתפטר? לכאורה קשה לדמיין וזה ספקולטיבי לחלוטין, אבל במציאות הישראלית קל לנחש: מכונת הרעל של נתניהו הייתה מוחצת אותם, ובאווירת ה"ביחד ננצח" השקרית שהשתלטה על תקשורת המיינסטרים תוך ימים ספורים, גם באולפני החדשות היו מצופפים שורות נגדם ("ועוד בזמן מלחמה!") ואף נוזפים במוחים שיש להמתין לוועדת החקירה הממלכתית שבוודאי תקום מיד עם שוך הקרבות והחזרת החטופים. כי החטופים הרי לפני הכל, ונתניהו גם ככה סיים, מה אתם מתאבססים עליו עכשיו, יש כאן מדינה להציל.

הניסיונות לחזור אל הרחובות התרחשו מאוחד מדי ומפוצל מדי. מטה משפחות החטופים, שנכנס כמעט מיד לבנק המטרות של נתניהו בניסיון לפרק אותו מבפנים, הוביל קו מאופק וממלכתי ואנטי-מחאתי שמשך המונים לעצרות ענק של דמעות וחיבוקים לחיזוק המשפחות, אבל לא דגדג לחברי ממשלת המחדל. חלק ממובילי המחאה נגד ההפיכה המשטרית ניסו להוביל במקביל את הקריאה "בחירות עכשיו!", בעוד אחרים הצטרפו למשפחות החטופים בגשר בגין שמאסו בהתכנסויות הבוכיות בכיכר החטופים, בעוד אחרים המשיכו להתנדב ולהתגייס לתיקון מחדלי הממשלה כמי שכבר אינם יודעים איך להפסיק. גם כשהמחאות הצליחו להתאחד בספטמבר 2024 בקריאה "את כולם עכשיו!" והוציאו לרחובות חצי מיליון איש, לא הייתה לכך המשכיות ואימפקט משמעותי. הרגו אותנו. שברו אותנו. שיקרו לנו. השתיקו אותנו.

 

רבים מאשימים בדיעבד את מובילי המחאה על קוצר הרואי ועל ההתנהלות האסטרטגית השגויה שלהם בחודשי המלחמה הראשונים, אבל הם רק הובילו את המחאה. היו מאחוריהם מיליונים, במאבק שהיה ברור ומוחשי נגד איום ברור ומיידי על הדמוקרטיה. אחרי שבעה באוקטובר המאבק השתנה. הוא נסוג כמעט בתחינה אל הדרישות הבסיסיות ביותר של אזרחים מממשלתם: לקחת אחריות, לגלות ערבות הדדית, לשמור על האתוס הישראלי. כשגם הבקשה הבסיסית הזאת נדחתה בערלות לב, תוך כדי שמכונת הרעל כבר מפיצה תיאוריות קונספירציה בפול ווליום, צריך היה להיות ברור שהמלחמה מנוצלת ותנוצל על ידי נתניהו לקידום ההפיכה המשטרית, עכשיו גם כאמצעי לחמוק מאחריות לרצף המחדלים האינסופי ולא רק כאמצעי לחמוק מהדין בתיקי האלפים. איכשהו זה לא היה ברור.

אבל השיתוק אחז בציבור כולו, לא רק במובילי המחאה. גם מי שלא קנה את הבלוף על "הניצחון המוחלט" כן בלע את ה"ביחד ננצח" ואת ה"לא הולכים לבחירות בזמן מלחמה". סייעו לכך רבות בני גנץ, גדי אייזנקוט וגדעון סער, שבהצטרפותם לממשלה ללא תנאי העניקו לה את הלגיטימציה להמשיך ולהעמיק את הבור שכרתה למדינת ישראל במשך שנתיים נוספות. סייעה לכך לא פחות תקשורת המיינסטרים, ובעיקר המהדורה המובילה של קשת 12, שאחרי כמה ימים של ביקורת קשה נגד הממשלה, חזרה אל שיח הבעד-ונגד של שישה באוקטובר ומיהרה ליישר קו, לנרמל את המשך כהונתם של מחוללי המחדל ולסמם את הציבור במשדרי תעמולה ובהסתרת המציאות על ידי ריאליטי.

והאמת היא שלמחאה לא היה שום סיכוי. אסון שבעה באוקטובר היה בדיעבד השח-מט של נתניהו לציבור הישראלי ואיפשר לו להדק את אחיזת החנק בתקשורת. מחקר של איילה פנייבסקי ומכון מולד שהתפרסם אתמול חושף כי התקשורת העלימה מהציבור את הקטסטרופה בעזה ואת מימוש הזיות ההשמדה והכיבוש המשיחיות של הימין הקיצוני, העלימה את נציגי האופוזיציה שזוכים לעשירית החשיפה של נציגי הקואליציה, וכמובן שמחקה כמעט לחלוטין את עמדות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. למעשה, אם תבחרו לקבל את תמונת המציאות שלכם מתקשורת המיינסטרים, ספק אם תצליחו להבין שההפיכה נמשכת בכל הכוח ושמדינת ישראל כפסע משלטון טוטאליטרי מוחלט. וכך, בדממה, הדמוקרטיה מתה והמחאה מתה והיום בשבעה באוקטובר אנחנו בוכים גם עליהן.

והנה, המחאה המתה הזאת, הקפלניסטית, שלא הצליחה לעצור את ההפיכה המשטרית בטרם האסון ובטח שלא אחריו, איכשהו בכל זאת הגיעה והשפיעה על איש אחד בשם דונלד טראמפ שקיבל ממנה רוח גבית לעצירת המלחמה והחזרת החטופים בעסקה גדולה ויפה אחת, כמו שהוא אוהב. גם מול המיסוך התקשורתי הכבד בישראל, מאות אלפי אנשים עדיין יוצאים מהבית בכל שבוע, ההפגנות מול בתי השרים והח"כים אינן מרפות מהם, קבוצות הווטסאפ והטלגרם עדיין מטרטרות נוטיפיקציות כל היום, והייאוש עדיין לא הכניע סופית את התקווה. לא רע בשביל מחאה מתה. לא מספיק טוב, אבל לא רע בכלל. השנה הקרובה, בדרך אל הבחירות שאולי יתרחשו איכשהו כסדרן, תהיה שנת המבחן. לא של המחאה, של הציבור הישראלי הדמוקרטי כולו, של המדינה כקונספט. עוד יום זיכרון כזה ואבדנו.