בפרפראזה על המשוררת, כנראה שאנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא מחופפת אחושרמוטה. בין אזעקה לאזעקה, אנחנו מחפשים נואשות דברים להיאחז בהם. אצל חלקנו זו המשפחה, אצל רבים זו המוזיקה ובתוך כל אלה – קיימת גם הטלוויזיה.טלוויזיה יכולה לעשות הרבה דברים בתקופה הזאת: היא יכולה ליידע (היא לא ממש עושה את זה, אבל זה לכתבה אחרת), היא יכולה לרגש או לבדר, אבל לפעמים, כשהיא במיטבה, היא יכולה לתת לנו צידה לדרך. משהו לא רק לברוח אליו, אלא גם להישאר איתו. חומת מגן מהרעש הנוראי מסביב.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. רק נתניהו וטראמפ נהנים

ובדרך נס, הגיעה לחיינו בתקופה הזאת "תוצרת בית". גם הסדרה הזו, כמו לא מעט תוצרים בתקופה האחרונה, ריחפה באוויר זמן מה עד שנחתה על המסך, כנראה בהשפעת המלחמה, בבינג': עונה של שבעה פרקים שעלתה בבת אחת לשירותי הטלוויזיה של yes וזמינים לצפייה.

"תוצרת בית" היא סדרה קומית-דרמטית שמספרת סיפור שבני הדור שלנו מכירים היטב: המעבר מהפריפריה לעיר – ובחזרה. זה מה שקורה בסיפורו של יובל נחשוני (עידו קציר), גבר שגדל בערד הדרומית והצחיחה ועובר – כמו כולנו – לתל אביב. הסיפור מסתבך כשיום אחד סבא שלו, שמוליק (ששון גבאי), בורח מבית האבות שלו ויובל נאלץ לחזור לעיר הולדתו כדי לסדר עניינים. הערק שסבא שלו מייצר בבית הופך למה שמקשר ביניהם, למרות המרחק והפערים, אבל גם מסבך אותם עד צוואר.

מאחורי הסדרה עומדים שני יוצרים שיודעים להביא קבלות: עומרי עמית ואדר מירום, בין היתר האנשים שמאחורי "בובה של לילה", ושעבדו יחד גם בסדרות מערכונים כמו "אנחנו במפה" ו"שקופים", עוברים בעת האחרונה לסדרות קלאסיות יותר – הקודמת הייתה "החיים הם תקופה קשה", שעשו יחד עם חנוך דאום ב"קשת". "תוצרת בית" קצת מרפררת לשם (בעיקר באורך ובבדיחות הקטנות והמצוינות), אבל הולכת למקום הרבה יותר דרמטי ופחות משועשע – אולי בגלל הנושא, שקרוב לליבו של מירום, יליד ערד בעצמו.

יחד איתם נמצא כאן גורי אלפי-אהרון, שממשיך בכושר הנהדר שלו כבמאי – אחרי "האחיות המוצלחות שלי", "מי שמע על חוה ונאווה" וגם "מדרסה" שיצר לכאן חינוכית יחד עם סייד קשוע. אחרי כמה סדרות כבר אפשר לזהות את טביעת האצבע שלו לא רק ביכולת הקומית אלא גם בגוון המוזיקלי. אחת הסיבות שהופכות את "תוצרת בית" לכל כך טובה היא המוזיקה שלה, היפהופ קצבי וצעיר מטפאש, דרך רביד פלוטניק ועד טדי נגוסה. זה הווייב שמוביל את הסדרה והפך אותה אטרקטיבית במיוחד.

עוד דבר שבולט בסדרה הוא שני הגיבורים שלה, עידו קציר וששון גבאי. שני שחקנים מדורות שונים לחלוטין, שבאו למשחק ממקומות אחרים – קציר מהסטנד אפ, גבאי מהמשחק הקלאסי – אבל משתפים פעולה בצורה נפלאה. לקציר זהו תפקיד פריצה מרהיב אליו הוא מביא קצת מהאבסורד שהוא ידע לתת בקריירה שלו כקומיקאי, אבל גם רגש וחיבור נפשי.ועל ששון גבאי באמת שתקצר היריעה – בן אדם בן 78, שרק משתבח עם הזמן. התפקיד שלו כאן משתווה להופעות ענק שלו החיבור בינו לבין קציר, והקונפליקט שבין הדמויות, מוציא ממנו דברים חדשים (והופך אותו גם למאוד מצחיק, צד שפחות הכרנו מגבאי בעבר).

עוד הברקות ליהוק מגיעות מהחיבור בין אלי חביב לליטל שוורץ (בתפקיד צמד השוטרים), וגם שאדי מרעי המעולה – שלדעתי משחק בכל סדרה ערבית אפשרית (היה ב"יאפא", היה ב"סאדה", היה כמובן גם ב"פאודה"), אבל הדמות שלו בתור עזיז הבדואי הוציאה ממנו, שחקן דרמטי מצוין, צדדים נוספים ומשעשעים ממש.

אני אתלה באילן קצת גבוה, ברשותכם: כמו שבולטימור היא, למעשה, הגיבורה של "הסמויה" (יותר מכל אינדיווידואל), כך גם ערד היא הגיבורה האמיתית של "תוצרת בית". העיר הנידחת הזאת, מוזרה להפליא ומלאה בטיפוסים קיצוניים, מקבלת כבוד ב"תוצרת בית". מירום לא מזלזל במקום שהוא בא ממנו – למרות שהוא בהחלט מראה את הצדדים המכוערים שבו. הוא מסתכל עליו באמפתיה, ומרשה לעצמו להראות קצת אהבה – גם אם הוא, כמו יובל נחשוני, ברח ממנה בהזדמנות הראשונה. ועם יחסי האהבה-שנאה למקום שבאת ממנו (שאתה "ממנו במקור"), אפשר לחלוטין להזדהות כצופה.

העת האחרונה הביא לנו לא מעט יצירות טלוויזיוניות שניסו לכתוב פריפריה ולהביא אל המסך את הטעם האחר, את המקומות שבדרך כלל לא מצטלמים. פעמים רבות, סדרות שמדברות פריפריה עושות את זה בצורה נלעגת, קריקטורית, מוגזמת ברמות מתוך הרצון להצחיק. "תוצרת בית" רחוקה מזה שנות אור – היא עובדת פשוט כי היא אמיתית. היא מכילה בתוכה בני אדם עם מורכבויות, עם צדדים טובים ורעים וגם עם שאיפה לאיזשהו צדק (גם לדמויות הרעות בסדרה).

בגלל שהיא כזו, היא מצליחה להנכיח בתוכה גם תופעות חברתיות – הפרק שבו עזיז ויובל מסתובבים בתל אביב הוא משל נהדר להשתלבות הערבית בחברה התל אביבית (שמצד אחד מתרחקת מגזענות, ובאותה נשימה נבהלת מכל בנאדם שמדבר חזק מדי בערבית בטלפון). גם תופעת הפרוטקשן בנגב, מכה שכל מי שבא מהדרום מדבר עליה ללא הרף אבל לא ממש חודרת את המיינסטרים, מובאת כאן בצורה מצוינת, אנושית וחשובה – כמו שאלף כתבות בחדשות לא יכולות לעשות.

מעל הכל, "תוצרת בית" קולעת כי היא מדברת בשפה של הדור שלה. מדברת פשוט, עם הרבה הומור ואמפתיה לגיבורים שלה, לא מחפשת לחרטט ולא נופלת בקלישאות. בתוך ערימות של בולשיט שמקיפות אותנו, על המסך ומחוצה לו, היא מצליחה להישאר ישרה, להביא סיפור טוב ומעניין, עם דמויות ששווה ללכת איתן יד ביד ועם מוזיקה שמעיפה לך את הראש. למי שצריך מרחב מוגן (ואם אפשר בלי שכנים דפוקים או אזעקות מוגזמות מהסלולרים) – זו הסדרה בשבילכם.
>> "תוצרת בית" // עונה אחת, שבעה פרקים // עכשיו ב-yes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• yes
• סדרות ישראליות