לקראת סגירת המעוז האשכנזי האחרון באלנבי: ראיון עם אוה שכטר

שלא ייגמר לעולם. אווה שכטר במסעדה שלה (צילום: איליה מלניקוב)
שלא ייגמר לעולם. אווה שכטר במסעדה שלה (צילום: איליה מלניקוב)

את הקורונה היא שרדה, אבל עבודות הרכבת הקלה שבקרוב יחלו צפויים לסתום את הגולל על המסעדה הקטנה (השניצליה של אוה) שקיימת מעל ל-50 שנה. שכטר (80) מספרת לנו שניצלה את הסגרים היטב, לא מוכנה להסגיר מי אכל אצלה (למעט קדישמן, וגם בקושי) ומתגעגעת לחיים נלו ולשצ'ופק

מתישהו בקרוב, לפי התכנון באפריל, יעלו הדחפורים על רחוב אלנבי ואוה שכטר (80) תסגור לצמיתות את המסעדה הקטנה שלה בפינת מונטיפיורי. מה שלא עשתה הקורונה, יעשו העבודות על הקו האדום של הרכבת הקלה וכך ייסגר העסק לאחר יותר מ-50 שנה. היא פתחה את המסעדה עם בעלה בתקופה שבה אלנבי היה שונה מאוד, עד שהאחרון נפטר לפני כ-17 שנה ומאז היא מחזיקה אותה בעצמה. לא מן הנמנע שמדובר רק בסנונית ראשונה. שבקרוב נשמע על עוד מקומות בציר התנועה המרכזי שייסגרו בגלל העבודות. כלומר, אלה ששרדו את הקורונה.

בתפריט היא מציעה את כל החשודים המיידים: שניצלים ענקיים, מרקים חמים, ממולאים ועוד. אוכל של סבתא, בהנחה שסבתא שלך יוצאת עדות אשכנז. וסבתא שלי עליה השלום אכן היתה כזו. מעט בהתאם לשיוך העדתי, לאוה אין רצון רב או זמן לספר לי על המסעדה ועל איך שהיה פעם. עזבו אותה משטויות, יש שניצל על המחבת ואב ובן, לקוחות קבועים, שבדיוק נכנסו למקום ונראה שהיא מוטרדת מה להציע להם כי "הרוב נגמר". הם מצדם מביעים שמחה על כך, כי זה אומר שהיתה עבודה היום. נו, מה רע?

אוה במטבח. "השליחים מטיילים בחוצות העיר והאוכל לא מגיע חם" צילום: איליה מלניקוב
אוה במטבח. "השליחים מטיילים בחוצות העיר והאוכל לא מגיע חם" צילום: איליה מלניקוב

חיסון יהודי לקור: מנות החמין הכי טובות במשלוח

בכל זאת, ניסיתי להוציא ממנה כמה תשובות על המצב ובכלל. קל זה לא היה.

איך את שורדת עד עכשיו את הקורונה?
"בסדר, קשה אבל לא נורא".

תרצי לפרט?
"אני בת 80, כבר לא זקוקה לכסף. אני צריכה לצאת מהבית ולהיות בחברת אנשים. שאמנם באים פחות מאשר בעבר, אבל באים".

היא לא חשבה לסגור את המקום במהלך הקורונה ולמען האמת לא הפריעו לה הסגרים. "הייתי בבית, קראתי, האזנתי למוזיקה, צפיתי בטלוויזיה. חסר מה לעשות?", היא מציינת. משלוחים הם ביג נו-נו: "לא חשבתי לעשות משלוחים, האוכל לא מגיע ללקוחות כמו שצריך. השליחים מטיילים בחוצות העיר והאוכל לא מגיע חם. יש לי ניסיון עם זה והחלטתי שלא".

איך אלנבי היום ביחס לתקופה שבה פתחת?
"אז היו חנויות יותר אלגנטיות. האוכלוסייה היתה שונה. לא יודעת מה להגיד לך".

רחוב אלנבי (צילום: שאטרסטוק)
רחוב אלנבי (צילום: שאטרסטוק)

מי בדרך כלל מגיע לאכול פה? למשל, שמות מוכרים?
"בדרך כלל מגיעים לפה מהמשרדים הסמוכים, עוברים ושבים, וגם כאלה שאכלו פעם והגיעו מאמריקה, אילת או חולון, הם עוברים ברחוב ונכנסים שוב". בנוגע לפרסונות מוכרות מהעבר וההווה, שכטר מסרבת בכל תוקף לנקוב בשמות. שמם שמור במערכת. רק כשציינתי בפניה ששמעתי שמנשה קדישמן נהג לאכול אצלה לעתים קרובות, היא אישרה ואמרה כי הוא "אכל אצלי 30 שנה, אבל מעדיפה לא לדבר על זה".

לא נותרו הרבה מסעדות מהסוג הזה בעיר. מפעל של אדם אחד שמוציא ומביא, מבשל ומארגן. התשלום במזומן, כמובן. ישנו גם חסך משמעותי במסעדות שמגישות אוכל מזרח אירופאי, למרות שהדור הצעיר מביע בו יותר ויותר עניין. אוה מסבירה ש"הצעירים רוצים להיזכר בסבתא", ובאותה נשימה פוסקת בחדות: "מצדי שלא יבוא אף אחד. זה הרבה עבודה. זו לא שווארמה או פלאפל, זה כבד קצוץ וגפילטע".

מנשה קדישמן. צילום: Getty Images
מנשה קדישמן. צילום: Getty Images

היא מגיעה למסעדה כל בוקר ב-7:00 ומתחילה לארגן את המקום. ב-8:30 היא רוכבת על האופניים שלה לשוק הכרמל, קונה סחורה ומדוושת חזרה למסעדה ומתחילה לבשל. תנועת הלקוחות, לדבריה, מתחילה בסביבות הצהריים. לרוב היא סוגרת את המקום בסביבות 18:00, ולעתים קרובות רוכבת משם לנכדים עם האוכל שנשאר.

על פוליטיקה היא מסרבת לדבר בכל תוקף, אבל על אוכל בשמחה. המסעדות האהובות עליה בעיר הן חיים נלו הרומנית בדרך אילת ומסעדת הדגים שצ'ופק בצפון בן יהודה. בניגוד לדימוי הפולני, חשוב לה להבהיר שהיא בכלל יקית. העבודות הקרובות על הרכבת, כאמור, ככל הנראה יביאו לסגירת המקום. "אסגור באותו הרגע, ראינו מה קרה במקומות אחרים שבהם עבדו. לכלוך וג'וקים וכל מה שיש מתחת לאדמה. לא תודה".

אוה מחוץ למסעדה. "מה יש לי לספר?" צילום: איליה מלניקוב
אוה מחוץ למסעדה. "מה יש לי לספר?" צילום: איליה מלניקוב

מה ממלא אותך?
"הקליינטים, עד רמה מסוימת. הרבה תיירים שכרגע אינם מגיעים כמובן. אני דוברת הרבה שפות (עברית, אנגלית, צרפתית, רומנית, אידיש)".

מה המנה שהם הכי אוהבים?
"מרקים, שניצלים, עוף בקוקה קולה. בקיץ יותר סלט פירות, גלידה, מנגו. אוכל יותר קל ולכן בקיץ יש פחות עבודה".

ומה את מאחלת לעצמך?
"בריאות. כסף ובית יש לי. מה אני צריכה בגיל הזה?".

לאחר שהמקום מתמלא בעוד קליינט או שניים אני מבין שהזמן שלי אזל. אוה מתעקשת שאין לה "מה לספר כל כך הרבה". על הקירות תמונות של המשפחה, וניתן להבחין מאחור במטבח הקטן שבו קורה הקסם. לקחתי לעצמי שניצל עצום בטייק-אווי והלכתי הביתה. מי יודע עוד כמה פעמים יצא לי לעשות את זה שוב.