"אוורסט" לא מגיע לעומק הפילוסופי הנדרש

ההצהרה "מבוסס על סיפור אמיתי" מופיעה בתחילתם של הרבה יותר מדי סרטים בשנים האחרונות. במקרה של "אוורסט" יש בה מעין אזהרה והצטדקות – אנשים ימותו כאן וזה לא יקרה לפי ההיגיון הדרמטי דווקא, אלא כי ככה זה קרה במציאות. השאלה למה בכלל לספר את הסיפור הזה כסרט הוליוודי אינה זוכה להצדקה, אף שעל התסריט חתומים וויליאם ניקולסון וסיימון בופוי, החולקים ביניהם חמש מועמדויות לאוסקר וזכייה אחת.

הסרט מספר על כמה תיירים שב־1996 ניסו להגיע לפסגת האוורסט אך בדרכם נתקלו בסופה עזה וחלקם לא שרדו את המסע. למה מלכתחילה רצו לעולל לעצמם את הסבל הזה (המדריך מסביר ש"בני אדם לא נועדו לתפקד בגובה שיוט של בואינג 747 . הגוף שלנו יתחיל לגסוס"), ועוד היו מוכנים לשלם על כך עשרות אלפי דולרים? השאלה נשאלת על ידי עיתונאי שמלווה אותם, אך אינה מקבלת תשובה מעניינת. רק לדוור דק הגוף (ג'ון הוקס) יש תשובה הוליוודית למהדרין – הוא רוצה לתת השראה לילדים.

לצדו מטפסים עוד כמה טיפוסים ששורטטו בקווים ראשוניים בלבד, בהם טקסני חסון (ג'וש ברולין) ויפנית שאינה מרבה במילים. מדריך את הקבוצה מטפס מקצועי מניו זילנד (ג'ייסון קלארק) וגם סם וורת'ינגטון נמצא בסביבה, אבל רק ג'ייק ג'ילנהול, כמטפס מקצוען ונהנתן, מצליח לעצב דמות שמחזיקה עניין. במחנה הבסיס למרגלות ההר נמצאת אמילי ווטסון בתפקיד מתאמת המסע/אימא דאגנית, ובבית, שלא לומר במיטה, נשארו הנשים הדואגות קירה נייטלי ורובין רייט, שדמויותיהן המוגבלות מעליבות את השחקניות המוערכות שמגלמות אותן.  אבל יותר מכולם הסרט מזניח את המלווים הנפאליים, כאילו לא למדנו דבר מאז ימי טרזן הלבן, מלך הג'ונגל האפריקאי. אבל עזבו אפיון דמויות. בלתזר קורמקור ("המבריח", "אקדח כפול") בין כה וכה לא טוב בדברים כאלה.

איך ההרפתקה בתלת ממד? אז ככה, כל עוד הכיוון הוא למעלה, הסרט מספק נופי קרח עוצרי נשימה וכמה סצנות מסמרות שיער של חציית תהומות אדירים על גבי גשרים שבריריים )הסרט צולם באוורסט עצמו, בהרים בצפון איטליה ובאולפנים(. אבל בדרך למטה, כשהחמצן אוזל והסערה מקפיאה את הדם, המתח קופא גם הוא ומתחלף במועקה. סצנה מצמררת עם מסוק מעוררת לרגע את העניינים, אבל אחריה הסרט שוב שוקע בישימון רגשי ובספירת גופות. ברקע מהדהדת מסורת סרטי "האדם מול הטבע", אבל "אוורסט" אינו מעורר הזדהות עם גיבוריו הלא מוגדרים וגם אינו נוגע בממד הפילוסופי או האנושי של הסרטים היותר טובים בתחום, בהם "עד קצה העולם", "שטח פראי" והסרט התיעודי "לגעת באינסוף".

השורה התחתונה: כמעט כמו לטפס על ההר עצמו