ג'ון אוליבר מעצבן אתכם? אולי כי הוא מציב לנו תמונת מראה עגומה

במהלך מבצע "שומר חומות", ג'ון אוליבר שחרר מונולוג במבטא בריטי אלגנטי שהאשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה, וניהול מדיניות אפרטהייד. הטייק של אוליבר על ישראל ספג המון ביקורת, כולל מונולוג קרינג'י של תום אהרון שהרגיש יותר דומה לתגובה של מעיין אדם לדודו פארוק. כן, המונולוג היה לא מאוזן, וזה הרגיש כאילו ג'ון אוליבר נתפס עם המכנסיים למטה. אך המונולוג החדש ששודר אמש (א') ב-"השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" ב-HBO (וישודר עם תרגום הערב ב-yes) מעיד שהפעם ג'ון אוליבר הגיע מאוזן יותר, מוכן יותר, ועם הכרה מלאה בכאב ובסבל של שני הצדדים. ובין אם נרצה או לא, יש שני צדדים.

מאז תחילת המלחמה שמענו הרבה ביקורות מהעולם על ישראל (וגם על החמאס, לפעמים), אבל בתקופה הרגישה הזאת, חופש הביקורת המקומי על הממשלה מרגיש מוגבל. או כמו שליאור שליין הגדיר בתכניתו החדשה, "זה! לא! הזמן!". פעם אחר פעם קיבלנו מצד הממשלה התנערות מאחריות בדמות הבטחות של "נתחשבן אחרי המלחמה", וכשאנשים העזו לבקר את מדיניות ישראל בפומבי, הם הותקפו פיזית על ידי אזרחים ישראליים מהצד השני של המפה הפוליטית. דווקא בתקופה כזאת, כשישראל נמצאת במקום הכי רגיש בו הייתה מאז קום המדינה, כדאי לעשות את מה שביבי לא טרח בכל שנות שלטונו ולהקשיב קצת לביקורת מבחוץ. במיוחד אם זו אחת כמו זו של אוליבר, ששם דגש על הקולות המושתקים במדינת ישראל וברצועת עזה. 

המונולוג של ג'ון אוליבר מתחיל עם הכרה בעובדה שלכל אחד יש דעה על הנושא – מהטוקבקיסטים שכעסו על סוודר עליו כתוב Ham-Mas (חזיר המולד, אם תרצו) ועד המפורסמים שהתגייסו לטובת ישראל וכמה זה לא חשוב או משפיע. אבל מיד לאחר מכן הוא עובר להתמקד בבעיה האזורית, בדגש על שלטון חמאס בעזה ושלטון נתניהו בישראל. ההשוואה בין ארגון טרור לממשלת ישראל בהחלט צורמת בהתחלה, אבל הקומיקאי מתייחס למורכבות של הסיטואציה באופן הוגן, ומגנה את פשעי חמאס בעודו מצביע על גורמים ימנים משיחיים ורדיקלים בתוך הממשלה שלנו.

הוא הציג גם את היחס של אזרחי ישראל לחברי הממשלה מאז ה-7.10, בדגש על סרטון בו עידית סילמן מגורשת מבית חולים. למען האמת? לא יכולתי שלא לחוש תחושת סיפוק מהולה במבוכה כשראיתי כיצד כל אותם חברי כנסת מבישים ומבאישים מוצגים לעולם. ובצדק. ג'ון אוליבר מגיש המון מידע, ומנסה לרוץ בשלושים דקות על שבעים שונות סכסוך. הוא מתייחס לעליית חמאס לשלטון ברצועה, לפיגועי הטרור המזעזעים שחמאס ביצע כנגד אוכלוסייה אזרחית בעבר, וגם לסוגיית החטופים. בסוף, אוליבר מצטיין בעיקר כאשר זה נוגע לקולות ששומעים פחות – כמו ילד פלסטיני שאומר לכתבת שהמלחמה מרגישה לו כמו חרא, או אבא שכול ישראלי שנפגש עם משפחות שכולות מהצד השני כדי לעצור את מעגל הדמים. 

הבעיה במונולוג היא לא במידע שאוליבר מציג, אלא בזה שהוא לא מתייחס אליו – הוא לא ממש מדבר על המעשים המזעזעים שקרו בשבעה באוקטובר, שהיעדרותם בפרק מורגשת לכל צופה ישראלי (במיוחד כשהם מוצגים על המסך ללא כל הסבר מצד אוליבר). הוא גם לא מזכיר את התקיפות של חמאס על אוכלוסייה פלסטינית – כולל חסימת דרכים כדי שלא יוכלו להתפנות, החרמת ציוד אזרחי מבתי חולים לטובת אנשי חמאס, וכמובן איך אפשר לשכוח את הטיל שחמאס שיגר, פגע בבית החולים הפלסטיני, ואז שיקר שזו אשמת ישראל. בכך, אוליבר מנסה להרכיב את התמונה הגדולה מבלי להתייחס לפרטים הקטנים, אבל הפרטים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל. חוסר היכולת של נתניהו להוביל את המדינה לא סותר את העובדה שאין כאן צד שצודק, אלא צד ישראלי שטועה פחות ואת הצד של חמאס שפוגע יותר. ולא רק באוכלוסייה האזרחית, אלא גם ממש בעם הפלסטיני. 

אך הבעיה האמיתית היא הסיום. אוליבר בבירור לא מבין את מטרת הלחימה בעזה – משפט מוזר לכתוב, אבל הנה אנחנו כאן – למרות שחברי הקבינט חוזרים עליה שוב ושוב. אוליבר מדבר על חמאס כאילו יישאר בשלטון, אבל ההחלטה התקבלה – אם מטרות המלחמה יושגו, חמאס לא ישלוט ברצועה כי לא יהיה חמאס. הפתרון של אוליבר הוא "תעשו הפסקת אש עכשיו, כי גם כך חמאס יוכל להתארגן מחדש אחרי המלחמה". אבל זאת לא המציאות שישראל שואפת להגיע אליה. אי אפשר להסתכל על הסיטואציה מבלי להבין מה שני הצדדים רוצים להשיג ואין ברורי מכך: חמאס רוצה את השמדת ישראל וישראל רוצה את השמדת חמאס. ורק את חמאס. במלחמה ייפגעו גם חפים מפשע, זאת המציאות, אבל צד אחד פוגע בחפים בפשע במכוון וצד שני עושה כל מה שהוא יכול כדי להימנע מזה. וזה מה שאוליבר מפספס כשהוא אומר, בעיקרון, "אתם שלטון רדיקלי-פונדמנטליסטי, וזה שלטון רדיקלי-פונדמנטליסטי, אז למה אתם לא מסתדרים?".

אז למה כדאי לכם בכל זאת לצפות במונולוג של ג'ון אוליבר? כי הוא משקף איך השלטון הישראלי נראה בעולם, ומציב תמונת מראה עגומה: שלטון שהתחיל כנוקשה וסיים כחלש. זה שחיזק במשך שנים את חמאס, עם אנשים כמו בצלאל סמוטריץ' שקורא לחמאס נכס, עם ראש ממשלה שמבטיח להיות "המגן של ישראל" ולא לוקח אחריות על המחדל שקרה במשמרתו, הגדול בתולדות ישראל מאז הקמתה. עם שמאס במנהיגיו שמסרבים לפנות את הכיסא ואנשים – משני הצדדים – שרק רוצים לחיות בשקט, בלי ארגוני טרור שמכתיבים את חייהם ובלי ממשלה שגוררת את המדינה לתהום. כדאי לכם לראות איך העולם תופס אותנו מנקודת מבט יחסית מאוזנת, שלא נמצאת בתוך הסכסוך. גם אם לא מסכימים עם כל מה שהוא אומר, דווקא ג'ון אוליבר הצליח להיות מאוזן בתקופה של חוסר איזון מוחלט.

———-
הביקורת פורסמה ביום שני, ה-13 בנובמבר, אך הפרק לא עלה בחברת הלוויין yes כבכל שבוע. כאשר גולש סקרן שאל את החברה מדוע הפרק לא עלה, נציג של החברה ענה דרך החשבון הרשמי כי "הפרק הכיל שקרים מרובים על ישראל וצה"ל והצגת תעמולה של החמאס כ"עובדות", בחרנו שלא לשתף פעולה עם תעמולה של ארגון טרור ולא לשדר את הפרק". הנציג לא פירט איזה תעמולת חמאס הופיעה בפרק.
"השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר", HBO. זמינה רק ב-HOT וסלקום טיוי