אין דרך לתאר את הסרט הזה מבלי להיכשל בפי.סי

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד עלה לראשונה על הבמה ב-1966. המחזה האבסורדי והאקזיסטנציאליסטי התבונן בשתי דמויות בשולי הטרגדיה של שייקספיר, על הנסיך הדני המתחבט המכונה המלט. ב-1990 המחזה הפך לסרט מוצלח בכיכובם של טים רות' וגרי אולדמן. באותה שנה יצא הספר המהולל "מרי ריילי" מאת ולרי מרטין, המתאר את עלילות ד"ר ג'קיל ומר הייד מנקודת מבטה של המשרתת. שש שנים אחרי כן ג'וליה רוברטס גילמה אותה בסרט הפחות מהולל. מאז התפרסמו עוד שלל "יצירות מקבילות", החוזרות ליצירות קלאסיות ומספרות אותן מחדש מנקודת מבט של אחת מדמויות המשנה, ומאירות פינות אפלות בטקסטים המקוריים. לא פעם מדובר בדמויות שנדחקו לשוליים, בעיקר נשים, כמו ב" The Wind Done Gone" מאת אליס רנדל, המשחזר את העלילה של "חלף עם הרוח" דרך הפריזמה של שפחה שחורה. זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שיהיו מי שיחזרו לנבור במחזה השייקספירי שנחשב לפסגת הפסגות. בשנת 2000 ג'ון אפדייק פרסם רומן בשם "גרטרוד וקלאודיוס" על אמו ודודו של המלט, ועכשיו מגיע אלינו הסרט "אופליה", המדמיין מחדש את גורלה של מי שנודעה כאהובתו הטראגית של הנסיך הטראגי.

ברוח הזמן, הסרט בבימויה של קלייר מקרתי (שנוצר ב-2018) מתהדר בפמיניזם שלו, והייתי רוצה לספר לכם שזה עובד. אבל לצערי הוא לא יותר – תסלחו לי על המינוח הלא תקין פוליטית – מרומן למשרתות. היכרות עם "המלט" יכולה להוסיף עניין מסוים לצפייה (ההוראה "לכי למנזר", למשל, מקבלת כאן משמעות חדשה), אבל היא גם מעצימה את השטחיות של הסרט, שיירשם כהערת שוליים.

"אופליה" (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ההתחלה דווקא מבטיחה. שוט הפתיחה היפהפה מדמה את הציור המפורסם של ג'ון אוורט מיליי, שבו אופליה צפה בנהר, מוקפת פרחים, כפי שמתואר במחזה על ידי המלכה גרטרוד. הפעם אנחנו שומעים ברקע את קולה של אופליה (דייזי רידלי, הידועה בעיקר כריי מ"מלחמת הכוכבים"): "אתם אולי חושבים שאתם מכירים את הסיפור שלי. רבים סיפרו אותו… אבל תמיד הייתי נערה עקשנית, ועשיתי מה שבליבי ואמרתי מה שבראשי, והגיע הזמן שאספר לכם את הסיפור שלי בעצמי".

בהמשך מתברר שהסיפור שלה לקוח דווקא מ"רומיאו ויוליה", מחזה אחר של שייקספיר, ושונה מאוד ברוחו. המהלכים העלילתיים המלודרמטיים חשופים לגמרי, ולמרות התוספות אנחנו לא באמת לומדים דברים חדשים על הדמויות המוכרות. ידענו שקלודיוס הוא דוד רע – אז עכשיו אנחנו מגלים שהוא עוד יותר רע משחשבנו. והפיאה של קלייב אוון (שמופיע בשלושה סרטים המוקרנים עכשיו בארץ) לא משפרת את הופעתו. המלכה גרטרוד, אמו של המלט, מעוצבת על ידי נעמי ווטס כאסקופה נדרסת שאינה מסוגלת לעמוד בפני פיתויו של גיסה הכבר לא מאוד אטרקטיבי. זה אחד התפקידים החלשים של השחקנית המוכשרת הזאת, או שמא נאמר שניים מתפקידיה החלשים, כי היא מגלמת גם את אחותה של המלכה, שעוצבה כהילרית שהואשמה בכישוף. כן, זה פמיניזם למתחילים. ג'ורג' מקיי, שעכשיו כולם מכירים אותו כחייל הגיבור מ"1917", חמוד למדי בתפקיד הנסיך המאוהב, אבל כאודישן לדמות המאתגרת במחזה המקורי מדובר בכישלון מוחלט. רידלי בסך הכל בסדר, ונראית נהדר בשיער אדום.

התסריט מאת סמי צ'לס (מהכותבות הראשיות של "מד מן") מבוסס על ספר מאת ליסה קליין, והדיאלוגים עתירי משחקי המילים שואפים להידמות לאלה שכתב שייקספיר. חלקם לא רעים, אבל אחרים נשמעים מאומצים. אופליה שבמחזה המקורי היא דמות לא מפותחת דיה שהכשילה לא מעט שחקניות צעירות, והבעיה העיקרית של הסרט הנוכחי היא שהתוספות העלילתיות לא באמת מעשירות את דמותה מעבר לקלישאה של צעירה עצמאית ברוחה שנדמית אנכרוניסטית לתקופה שבה היא חיה.

הסרט שצולם כולו בצ'כיה הוא תאווה לעיניים. הנופים, הטירה, התלבושות, הכל כל כך יפה. זה כמובן נאמר לזכותו, אבל בסופו של דבר זה הופך אותו לדימוי לכל מה שהוא לא רוצה להיות – אישה אטרקטיבית ולא כל כך חכמה.

ציון: 2.5/5
סרט על: "המלט" מסופר מחדש מנקודת מבטה של אהובתו אופליה
ללכת? רק בגלל היופי החיצוני

Ophelia בימוי: קלייר מקרתי. עם דייזי רידלי, ג'ורג' מקיי, נעמי ווטס, קלייב אוון. בריטניה/ארה"ב 2018, 114 דק'