שדה המוקשים של הנפש: אלה שלא חזרו ואלה שנותרו לבכות עליהם

לרוב הצגה מתחילה מרגע בודד אחד. במקרה של "אוקטובר" ההצגה התחילה במסגרת פעילות התנדבותית שלי בעמותה "רסיסים" – עמותה שמבקשת להרחיב את השיח הישראלי בהתמודדות עם חוויות מלחמה.

באחד מימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התלוותי לחברה שסיפרה לי על "טקס מיוחד" של העמותה. הגענו לטקס ומהרגע הראשון היה ברור לי שאני חווה חוויה אחרת אך לא ידעתי עוד שבסופו משהו בי ישתנה. בזה אחר זה עלו לבמה דוברים בני גילי, מעט מבוגרים ממני, מעט צעירים ממני, שממבט ראשון לא הייתי מתארת שהם נושאים על עצמם כאלה מכאובים. באותו ערב דיברה גם נוי, אחותו השכולה של טל יפרח. ובפאנל ההפוך, בו ניתנת לקהל האפשרות לדבר, נעמד לפתע בחור צעיר ואמר כי לאחר שהקשיב לטל הבין שהוא חייב לספר. הוא היה בצוות החילוץ של טל, אחיה, ושל יובל דגן שנהרג גם הוא באותה ההיתקלות. הוא זה שסחב את גופתם החוצה. "אני מצטער שלא הצלחנו", הוא אמר לה. "אני מצטער". נוי ירדה מהבמה וניגשה מיד לחבק אותו ואני נותרתי ללא מילים, אך עם הידיעה כי לרגע הזה יש להעניק את הבמה.

"אוקטובר" (צילום: מרי אן גנין)

בכל פעם שאני מספרת את הסיפור הזה אני תופסת עד כמה מעגל הטראומה רחב. אני מבינה כי עלינו לזכור את אלה שלא חזרו, אבל גם את אלה שנותרו לבכות עליהם. באחת השיחות שהיו לי עם הלום קרב ממלחמת יום כיפור, הוא סיכם בפני ואמר שביצירה הזאת אני נכנסת לשדה מוקשים של הנפש. לקח לי זמן להבין עד כמה סבוך ומסוכן אותו שדה, אך ברור היה לי כי על כולנו להיכנס אליו – רק כדי להצליח לצאת ממנו. הלם קרב הפך לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל לאחת מבעיותיה הבוערות, אלא שהוא עדיין מצוי בשולי השיח. אולי כי הוא מכרסם אט אט את קירות הבתים והנשמה, ולכאורה לא תמיד נראה לעין, לפחות עד שהוא, כמו השדה שסופר לי עליו, מתפוצץ.

עלילת ההצגה מתרחשת שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-1975. צביקה רגב, לוחם מילואים מגדס״ר 87, מתאשפז במחלקה ניסיונית בירושלים. כבר שנתיים שהוא מתעורר מדי לילה בעודו צועק "אוקטובר" מבלי לדעת מה משמעות הצעקה. כבר שנתיים שהוא סובל מחרדות, התקפי זעם ואובדן זיכרון. עם הגיעו למחלקה, מחליטים חבריו יונתן ושלום, בצעד חריג, לאשפז את עצמם יחד איתו על מנת להשיב אליו את זיכרונותיו, אלא שהמשימה קשה יותר משחשבו, כאשר צביקה אף לא מזהה אותם. מבעד למחלקה, ניכרת השפעת המלחמה על כלל הדמויות, כאשר שלושת הסיפורים משתלבים זה בזה ומאירים את האופן בו גברים ונשים כאחד צרבו בגופם את הזיכרון והשכול ונותרו כלואים במעגל הטראומה.

"אוקטובר" (צילום: מרי אן גנין)

מלחמת יום כיפור זכורה עד היום בזיכרון הקיבוצי כמלחמה הטראומטית מכולן. רבות דובר על מחדלי המלחמה, מורשת הקרב שלה, על המחיר הציבורי, הכלכלי והחברתי, אך טרם, כך נדמה לי, דובר על מחירה האישי. חקירת הנושא בתקופה בה הטיפול בטראומה נע בין שני קצוות קיצוניים, מאפשרת לנו שיח מורכב שמאיר על זהותנו היום. והרי בסיום המלחמה, היחס להלם קרב נע בין טיפולי הפנטוטל הידועים לשמצה לשתיקה מוחלטת.

היצירה מבקשת לפתוח בפנינו את שערי הנפש ולהציב זה לצד זה את השקט והתופת, את ההיסטוריה והיומיום, את האמונה והאובדן, את צלם האדם וצלם המקום. המחזה אמנם שואב השראתו מאירועים אמיתיים ומבוסס על מחקר מקיף על המלחמה והשלכותיה הנפשיות ומשלב בתוכו קטעי ארכיון, ציטוטים, דיווחים וקטעי סאונד מימי המלחמה, אך דמויות המחזה בדיוניות וכך חלקים נרחבים מהעלילה עצמה. השילוב בין השניים מבקש לחקור את הטראומה עצמה על הבמה. לשאול מתי המציאות והתודעה חוברות יחדיו ומתי הן ישויות נפרדות. הוא נועד להאיר על כל אותם גברים ונשים שנושאים על עצמם את זכרונות העבר בהווה ומתקשים לעתים להבדיל ביניהם. כמי שמאמינה בתיאטרון כמחולל שינוי אני כולי תקווה כי בהצגה זאת נוכל להציף, לפרק, להרכיב מחדש ולייחל למזור.

>> מאיה בואנוס היא מחזאית ובימאית
>> ההצגה "אוקטובר" תעלה ב-1-2.12. בתיאטרון תמונע. פרטים וכרטיסים כאן. מאת ובבימוי: מאיה בואנוס משחק: זוהר בדש, ניר ברק, בן עובד- ברקוביץ' עדי דרורי, גיל וסרמן, רועי מלכה, בוניאל עופרי, איסק צ׳וקרון | הפקה וע. בימוי: מרי אן גנין | דרמטורגיה: שלומית כהן סקלי | | כוריאוגרפיה: טל קון | הפקה מוסיקלית: עמר שוסטר | תלבושות: צליל רובינשטיין | תפאורה: נעה ריץ' | תאורה: אמיר קסטרו | וידאו: אריק פוטרמן