טיים אאוט timeout

יומן נעורים: ישראבלוג מנסה לחזור לתקופת תור הזהב שלו

| מאת: תמר רפאל

מי שנולד לעולם שבו פייסבוק הוא עובדה מוגמרת כנראה לא יבין, אבל פעם גורלות תוארו ונחרצו בישראבלוג, אתר שהתניע קריירות בתקשורת ובו זמנית היה מגרש משחקים של ילדות בנות 12. הוא היה אקסהיביציוניסטי, אנונימי, מופרע לחלוטין ואמיתי לגמרי. עכשיו הדינוזאור הזה עושה קולות של קימה לתחייה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/02/sizes/shutterstock_173678780_H_wo_680_382.jpg
"בלוג יפה, מוזמנת לשלי". צילום: Shutterstock

לפני כחצי שנה ניסו כמה בלוגרים ותיקים להרים פרויקט מימון המונים כד להציל את ישראבלוג. הם פרסמו קול קורא לגולשים באתר, שבו ביקשו מהם לצלם את עצמם מספרים על התפקיד שמילא ישראבלוג בחייהם, תחת הכותרת "אילולא ישרא לא הייתי כאן". הפרויקט לא הגיע אפילו לעמוד בהדסטארט, אבל הסיבה לכך דווקא אופטימית: סטארט־אפ צעיר החליט לקנות את ישראבלוג מנענע10. התוכניות, שאמורות לצאת לפועל בעוד כמה חודשים, הן שדרוג טכנולוגי מסיבי שיצליח אולי להחזיר לאתר משהו מהרלוונטיות שאבדה לו לקראת סוף העשור הקודם. גולשים שזוכרים את ישראבלוג כחלק מהנוף האינטרנטי הלאומי שנרקם בשנות המערב הפרוע שלו, אולי יתפלאו לגלות שגם עכשיו, כשרוב הבלוגים דעכו לטובת סטטוסים ארוכים יותר ופחות, לאתר הוותיק יש עדיין קהל נאמנים קטן. לפי מריאט כהן, מנטרת הפעילות שלו כיום, נכנסים לאתר כ־100 אלף משתמשים בחודש – אמנם חמישית מהכניסות שהיו לו לפני עשור, אבל בכל זאת קהילה שתשמיע בוודאי אנחת רווחה קולקטיבית.

גם בלוגרים רבים לשעבר, שהשאירו את ישראבלוג מאחוריהם, ישמחו לשמוע ששמורת הטבע הווירטואלית הזאת מסרבת להיכחד. רבים מהם היו יכולים להזדהות עם ההצהרה "אילולא ישרא לא הייתי כאן". הרבה לפני שייצוג עצמי באינטרנט היה משימה מחייבת כמו היום, הוא היה תחביב די איזוטרי של מבוגרים שאוהבים לכתוב ושל בני נוער שמחפשים את עצמם, והתחביב הזה שינה להם את החיים.

באוגוסט 2001 עלה אתר הבלוגים הישראלי הראשון לאוויר. מאחוריו עמד יריב חבוט, אז בן 28 ובעל תואר בהנדסת תעשייה. אף על פי שהמוטיבציה שלו הייתה חלוציות הייטקית והוא עצמו כלל לא התעניין בכתיבה או באקסהיביציוניזם אישי, היה לו ברור שזו תהיה במה לתכנים אישיים מאוד. המחשבה על בלוגים מקצועיים, מקפצות לקריירה בעיתונות, לא הייתה על הפרק. בהתחלה הקהל היה די מבוגר – בני 20־30 ששמעו עליו מפה לאוזן. התדמית הטינאייג'רית הופיעה מאוחר יותר, והביטוי הקיצוני שלה היה במערכוני "הבלוג של מאי" בעונה הרביעית של "ארץ נהדרת", שהתבססו על אב טיפוס של טינאייג'רית פקאצה מישראבלוג. הסלנג בתוכנית הומצא בהשראת שפת הפקאצות שהתפשטה באתר, שהייתה רק ענף אחד של סלנג טינאייג'רי תוצרת ישרא (המוכר במטבעות הלשון שצמחו מהאתר הוא כנראה "בלוג יפה, מוזמנת לשלי"). גם היום, כשבוגרת ישראבלוג מקלידה בטעות ע' במקום ה' בסוף מילה ("יפע"), היא מצטמררת. אבל זר לא יבין זאת.

יריב חבוט לא תיאר לעצמו שהפרויקט שלו יהיה זירה להיווצרות ניבים חדשים ויהפוך לאירוע מחולל בחייהם של כל כך הרבה אנשים. גם לא היו לו כל כוונות רווח. רק כשהאתר גדל עד כדי כך שההשקעה באחסונו נעשתה כבדה מדי, הומצא מינוי ה"פרו", שעלה 50 ש"ח בשנה וכלל פיצ'רים מתקדמים יותר מאלו שהציע הממשק הרגיל. ב־2004 זה כבר לא הספיק, וחבוט החל לשתף פעולה עם האתר נענע (עוד בטרם נרכש על ידי ערוץ 10), שהכניס לאתר קצת פרסומות.

"היה משבר קטן", מספר חבוט, "ניסיתי להבהיר לגולשים שזה לא משמעותי, אבל אנשים נבהלו כשלמעלה הופיע הלוגו של נענע". ישראבלוג, איכשהו, לא בדיוק בכוונה, נשא מטען גנטי של אנטי ממסדיות קלה עד בינונית, וזו עוד סיבה לכך שלא היה יכול להיות לו גורל אחר מלבד גסיסה אטית לקראת העשור השני של האלף. האתר וגולשיו הקנאים לא היו בנויים למייקאוברים. גם כשסך גולשיו הגיע לחצי מיליון, הדימוי העצמי של המשתמשים הכבדים היה אינדי. הם רצו להישאר מתחת לרדאר של הציבור הרחב. הם הצליחו: לסניה ולדברג, למשל, אחד הבלוגרים המצליחים בתולדות ישראבלוג (אם לא המצליח ביותר), היו בשיאו 2,600 מנויים בבלוג – מספר עוקבים שבמונחים של היום בקושי היה מכתיר מישהו לאושיה נישתית (לצורך ההשוואה, לולדברג יש כיום בפייסבוק כ־38 אלף עוקבים). "כשב־ynet התחיל מדור של המלצות על בלוגים, כמה מהבלוגרים שהומלצו ראו בזה אאוטינג. זה היה נורא מוזר שאנשים כותבים בפלטפורמה פתוחה לחלוטין ומתלוננים על חשיפה, אבל הייתה שם תחושה של פרטיות. ישרא היה כמו המחששה בבית ספר, שכולם יודעים שהיא שם אבל המורים לא מתקרבים אליה", מספר עיתונאי הרשת עידו קינן, שהבלוג שהפעיל בישראבלוג ("חדר 404", שהועתק במרוצת השנים לדומיין פרטי ובו הוא פועל עד היום) היה אחת התחנות הראשונות בקריירה שלו.

עידו קינן

"הייתה תחושה של פרטיות". עידו קינן

במחתרת

היום דברים כבר לא יכולים להתמסחר, כי לא להרוויח כסף זה כל כך לא קול שלאיש אין יומרה כזאת מלכתחילה, אבל לפני עשור "התמסחרת" הייתה האשמה קשה. מאי פלטי (גילוי נאות: פלטי היא כתבת Time Out) תחזקה בגיל 15־16 בלוג שהגיע לטבלת הנקראים ביותר, ובעקבות הצלחתו קיבלה ג'וב ראשון ככתבת בוואלה! זון, מדור הנוער של האתר.

"לאט לאט נהיו לי הייטרים", היא מספרת, "התחילו להגיע הודעות נאצה אנונימיות, ואז מישהו פרץ לי לבלוג, שינה את השם שלו ל־I hate Mae so much וכתב בשמי פוסט עם המילה 'התמסחרת'! בעקבות זה סגרתי את הבלוג ומיד ידעתי שהתחושה שהייתה לי שם, של חופש מוחלט, כבר לא תחזור". החופש המוחלט הזה, שהתאפשר בזכות האנונימיות, היה לצעירים רבים הזדמנות חד פעמית לתרגילים נפשיים טיפוליים כמעט. הסופרת ליהי שן, שהבלוג שלה "רק ליונים יש את הכוח לחרבן עליך" היה אחד מחמשת הבלוגים הנקראים ביותר בישראבלוג, נותנת לישראבלוג קרדיט לא רק כפלטפורמה שפתחה לה דלתות בעולם העיתונות, אלא גם כאבן דרך בהתפתחות הזהות שלה: "פרנצ'סקה הייתה אלטר אגו שפיתח את האדם שאני כיום", היא מספרת. ואכן, אווירת השיפור העצמי הייתה נוכחת באתר. עשרות בלוגים הוקמו כדי לתעד תהליכים של החלמה, שיקום או שינוי תדמית, והתאפשרו רק בזכות האנונימיות. גם שין חשה הכרת תודה לאתר שעזר לה להתהוות ככותבת.

"פרנצ'סקה הייתה זו שבעטה לרווחה את הדלתות שלי בעולם העיתונות בישראל, ואני לא בטוחה אם הייתי כותבת אילולא היא. מצד שני, היא גם הייתה חופרת". הקרדיט שפלטי מעניקה לישראבלוג הוא אמוציונלי הרבה יותר. "נכנסו אליו המון ילדים קצת חריגים שמצאו מקום לחריגות שלהם", היא מתארת את קהל האתר. "הדבר הכי יפה בדבר הזה הוא שכל הרצון הזה להוכיח משהו לא היה במובן הרגיל, כמו בפייסבוק, שבו אתה כל היום משווק לאנשים את החיים שלך. העובדה שזה היה בעילום שם באמת הפכה הכל ליותר מדיטטיבי ואורגני. אני לא חושבת שיש במות כאלה כיום". זה היה מכוער וקסום גם יחד: אנונימיות של הכותב עצמו, שאפשרה מצד אחד התנסויות יצירתיות וגילויי לב קתרטיים, ומצד שני אנונימיות של המגיבים שיצרה כמויות של רעל טוקבקיסטי בזירה אישית ורגישה. ליאת בר־און, כוכבת העונה הראשונה של "מחוברות", שהחלה לכתוב את הבלוג שלה "מקפיאה את הבמיה" (תחת השם "דודה מלכה") בגיל 31, ולכן פנתה לקהל בוגר יותר, סבלה מתגובות נאצה ברגע שהיא עצמה ויתרה על האנונימיות. אמנם לא פרצו לבלוג שלה, אבל התגובות שכתבו לה היו חריפות יותר מ"התמסחרת" (חריפות כל כך שלא נעים לצטט אותן). ובכל זאת, כשהיא מדברת על הבלוג היא מדברת על חופש: "הקהל היה שונה. הוא היה שבוי וסלחן. לא היו לייקים", היא אומרת, "לא ידעתי מה עומד להיות בבלוג כשפתחתי אותו, כי לא ידעתי שהוא הולך להצליח. אני לא מוכנה לקרוא אותו היום".

מה את מרגישה לגבי מה שיש שם?

בר־און: "נורא, נורא, נורא. הייתי בן אדם אחר, מאוד צעירה ומפגרת, ואני לא חושבת שהטקסטים שם טובים. לא הייתי כותבת אותם עכשיו. זה כמו להיכנס לדברים שבעולם בלי אינטרנט את לא אמורה לזכור בכלל. לא בא לי לראות את היומיום שלי לפני עשר שנים. אני יכולה לקחת אדם צעיר ממני בעשר שנים, להסתכל עליו ולהגיד תודה לאל שאני כבר לא שם. אין לי כוח להיכנס לרזולוציה הזאת של חיפוש גבר והרווקות והכלב שלי".

למרות ההסתייגות של בר־און מהתכנים, הבלוג שלה סלל לה את הדרך לתקשורת בכלל ולטלוויזיה בפרט. "גם בטור שלי עכשיו ב'לאשה' אני כותבת דברים שלא כל הזמן אני מדברת עליהם עם חברות שלי. תלוי כמה את מוכנה לחשוף מעצמך. בבלוג חשפתי מעצמי 80 אחוז, עכשיו אני חושבת שהפחתתי את זה קצת, בתור אימא, כי אני כותבת על הילדים שלי וצריכה להגן עליהם. אני כבר לא לבד ולא יכולה לעשות מה שבא לי. אגב, כש'מחוברות' התחילה סגרתי את הבלוג. כבר היה לי אוברדוז של חשיפה שמחזיק לי עד היום, אני לא צריכה יותר".

בניגוד לפלטי ובר־און שמספרות על חברויות אמיצות שנוצרו בינן לבין בלוגרים אחרים ומלוות אותן עד היום, העיתונאית והקומיקאית רחלי רוטנר, שכתבה את הבלוג "שופונים בשחקים", אומרת שדווקא חברתית היא לא מצאה את עצמה באתר. "רק עם פייסבוק הצלחתי לשלב מעגלים חברתיים עם התבטאות באינטרנט", היא אומרת, "בישראבלוג הייתי די מבודדת. פייסבוק הרבה יותר קהילתי ממנו, כי הוא מצמיח קשרים חברתיים אמיתיים. גם אז היו קהילות, דווקא בתפוז, אבל הן היו מוקדשות לתחביבים. ישראבלוג אמנם היה מקום להתבטא בו ולקבל פידבקים על סיפורים שלפני כן הייתי מחכה לסיטואציה חברתית מתאימה כדי לספר אותם, אבל אנשים היו מחלקים את עצמם בין הפורומים והבלוגים וממדרים תחומי עניין. בפייסבוק אנחנו יכולים לחוות את עצמנו כאנשים שלמים ולא כאוסף תחביבים או תחומי עניין".

רחלי רוטנר ושמנמני. צילום: יולי גורודינסקי

"הייתי די מבודדת". רחלי רוטנר. צילום: יולי גורודינסקי

שטח הפקר

מי שלא הכיר את הצד הזה של האינטרנט עשוי לטעות ולחשוב שסטטוס בפייסבוק יכול לתפקד כמו פוסט בבלוג, אבל זה נכון אולי רק עבור אלה שעשו בבלוג שימוש מקצועי, כמו דבורית שרגל מוולווט אנדרגראונד או עידו קינן, והם היו המיעוט. ישראבלוג, בניגוד לרשתות החברתיות של היום, לא היה בית חרושת ל־FOMO. במקום התחרות על מקסם השווא של החיים המושלמים, הייתה תחרות על מוזרות. אליזרין וייסברג, גם היא כוכבת העונה הראשונה של "מחוברות", כתבה את "אוסף ההגיגים של זרובבלה" והציבה סטנדרט של אקסצנטריות שמעולם לא הייתה יכולה להיחשב לטרנדית בשום מקום חוץ מישראבלוג. האנונימיות והתחרות על המוזרות היו גם כר פורה לתופעות קשות בקרב בני נוער – בעיקר בנות נוער (בכלל, כ־70 אחוז מאוכלוסיית האתר היו בנות) שנתנו ביטוי מלא להרס העצמי שלהם ושלהן. רשימת הטבעות (קבוצות תמטיות שבלוגרים שייכו את עצמם אליהן) התמלאה בשמות המוצפנים של קהילת "פרו־אנה" (קהילות אנורקטיות שמעודדות אנורקסיה ומציפות זו את זו בטריגרים להרזיה). בין היתר, בגלל הצפת בני הנוער באתר, עיתונאים וכותבים עם קריירה מבוססת שרצו לפתוח בלוג לא ששו להצטרף לישראבלוג והעדיפו את האלטרנטיבות האליטיסטיות של אתר רשימות או את הרשת החברתית הראשונית שוקס, שנפתחה ב־2005 והייתה סוד ברנז'אי לזמן מה – עד שבני הנוער הציפו גם אותה.

המחצית השנייה של 2006 הייתה תקופה דרמטית בדברי ימי האינטרנט. ביולי הוצג לראשונה הממשק הפומבי של טוויטר ובספטמבר נפתחו שורותיו של פייסבוק לקהל הרחב. פחות מחודש לאחר מכן מכר חבוט את ישראבלוג לנענע. היו לאתר עוד שנים טובות אחר כך – לא ידוע על אף בלוגר שממש הפסיק לכתוב כי ישראבלוג התמסחר – אבל ימי התום של חלוצי הווב 2.0 נגמרו. ישראבלוג עבר לידיה של אילנה תמיר, אז עיתונאית בנענע, שהוסיפה לתפקיד שלה אספקט עריכתי ולא רק טכני: נחנך הומפייג' עם המלצות עורכים והפניות והופעלו תחרויות כתיבה. "אני זוכרת פוסט של ילדה שכתבה 'אני יודעת שזה קשה אבל צריך להתאמץ ולהשתפר ויום אחד גם לזכות בתחרות הכתיבה של ישראבלוג', וזה היה נורא מחמם לב", היא נזכרת. "אני מכירה בנות שהיו בלוגריות נערות ורואות בזה אלטרנטיבה למערכת החינוך. בלוגרים למדו המון, מבחינה חברתית הם נחשפו להמון דברים".

"זה הפך לי את החיים. אם לא הייתי מתחילה לכתוב בבלוג לא היה לי עכשיו את הטור שלי ולא הייתי יודעת לכתוב", מסכמת בר־און. רוטנר, שאינה נוסטלגית כלל, מודה: "לישרא הייתה חשיבות בתור שלב ראשוני בדרך. גם בדרך של האינטרנט וגם בדרך האישית שלי. בזכותו אני לא מורה לאמנות". פלטי פשוט מודה: "ברגע שהיה לי בלוג, החיים שלי נעשו יותר מעניינים".

גם אם חברת הסטארט־אפ המסתורית תצליח לעשות את מה שנראה כרגע כמעט בלתי אפשרי ותחזיר את החיים לישראבלוג, אי אפשר לחזור אחורה. אתוס החלוציות האינטרנטית היה חלק חשוב מאגדת ישראבלוג, והמקצועיות המושכלת לא תהווה לו תחליף. גם ההליכה המוזרה על קו התפר שבין פומביות לחשאיות כבר לא תוכל לאפיין את האתר החדש. קשה להאמין שהדור שהתמכר ללייקים ולסימביוזה בין החיים הווירטואליים לחיים האמיתיים יחזור להסתפק בביטוי עצמי אנונימי. מצד שני, אולי בנות ה־13 העצובות של היום בוהות בפיד שלהן ומרגישות זרות, ולא יודעות שרק לפני עשור בנות כמותן הפכו מדמויות משנה בסרטי אינדי לגיבורות תרבות קטנות. אולי אנשים שלפני חמש שנים סגרו את הבלוג והתחילו להציף את פייסבוק וטוויטר, השתתקו לאחרונה כי הבוסים שלהם התחילו לעקוב אחריהם, והם נכנסים לפעמים לדף הבית של ישראבלוג עם העיצוב הארכאי, וחושבים לעצמם: הלוואי שלא הייתי מתבייש להיות פה עכשיו, כי העכבר כמה ללחוץ על "צור בלוג". הם יודעים שזה כבר לא יהיה אותו דבר. הם לא יודעים אם הם באמת מתגעגעים לנעורים של האינטרנט או לנעורים של עצמם, והם יודעים שגעגוע לעבר זה קצת פתטי וממש לא קול, אבל יותר מכל הם מתגעגעים למקום שבו כולם היו קצת פתטיים ביחד, וזה היה ממש קול.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb