"אי הכלבים" חושף את הסקסיזם של ווס אנדרסון

ווס אנדרסון אוהב קולנוע ונהנה ליצור קולנוע, לשחק עם קולנוע. נראה שהוא גם אוהב קולנוע יפני – "אי הכלבים" עתיר מחוות לפסקולים של סרטים של קורוסאווה ("שבעת הסמוראים", "מלאך שתוי"). אבל לא בטוח שהוא אוהב כלבים. ב"משפחת טננבאום" וב"ממלכת אור הירח" הוא ליהק כלבים לתפקידי עזרים ויזואליים, ואז המית אותם מיתות אלימות ולא עצר להתאבל. "אי הכלבים", סרט האנימציה השני שלו אחרי "מר שועל המהולל", אמנם מעניק לכלבים את התפקידים הראשיים, אבל דווקא המשל הפוליטי הזה חושף את העובדה שהוא ככל הנראה לא באמת מכיר אותם. גרוע מכך, הסרט הזה חושף את הסקסיזם של אנדרסון וצוות הכותבים שלו (רומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן), ומשום שכל כך אהבתי את הסרטים שיצר בעשור האחרון, לקחתי את זה באופן לגמרי אישי.

"אי הכלבים", שזיכה את אנדרסון בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין ובשלל ביקורות נלהבות, הוא אלגוריה דיסטופית המתרחשת בעיר הדמיונית מגסקי שביפן. הכלבים שם נתקפים בזן לא מוכר של שפעת, וראש העיר קוביאשי מחליט להגלות אותם לאי זבל. קוביאשי הוא דיקטטור משופם (שעוצב בדמותו של טושירו מיפונה, כוכבו של קורוסאווה) האוחז בשיטות טוטליטריות מוכרות – כולל הסתה, חיסול מתנגדים והאשמת גופים זרים במעורבות בעניינים הפנימיים של העיר. כשבן חסותו בן ה-12 חוטף מטוס ונוחת על האי במטרה למצוא את כלבו האהוב, מצטרפת למסע החיפוש חבורת כלבים המדברים אנגלית בקולותיהם של אדוארד נורטון, ביל מאריי ושאר גברים הוליוודיים (בני האדם, רובם יפנים, מדברים יפנית לא מתורגמת). בריאן קרנסטון הוא כלב רחוב ספקן, שמעולם לא זכה לאהבה ולכן אינו ממהר להצטרף לחבורה. בינתיים במגסקי נערה אמריקאית (גרטה גרוויג) נאבקת לחשוף את השקרים של ראש העיר ולהציל את הכלבים.

ווס אנדרסון (צילום: רוב גרייג)

אנימציית הסטופ-מושן עשירה בפרטים, חלקם אכזריים (זה לא סרט לילדים קטנים), שלוכדים את העין. התסריט רווי בהגיון אנדרסוני עקמומי, ואחוות הכלבים העגמומית והנאמנה שובה את הלב. אבל כמה מאכזב לגלות שבין המוני הכלבים שבאי יש ככל הנראה רק שתי נקבות, ושתיהן אוירו כסטריאוטיפים נשיים מיושנים שנדמה היה שהקולנוע האמריקאי כבר למד להימנע מהם. האחת (סקרלט ג'והנסון) היא דוגמנית בלונדינית שמחלפותיה זוהרות ומסורקות באופן פלאי ולא מוסבר – באי אין מים וכל הכלבים הזכרים מטונפים ומוכי מחלות. השנייה היא אמא ולדנית, בת זוגו של מנהיג, ולשתיהן אין כל השפעה על העלילה.

הסקסיזם של הדימויים האלה בולט במיוחד משום שהוא לגמרי לא רלוונטי לחברה הכלבית שאנדרסון משתמש בה כמשל. יש להניח שהוא לא היה מעז לעצב נשים כאלה, ודווקא בכסות הפרווה יוצאת האמת הפנימית שלו. לכן, אף ש"אי הכלבים" הקסים אותי לא פעם בהומור ובהברקות הוויזואליות שלו, ככל שהוא התקדם הוא גם עיצבן אותי יותר ויותר. כן, לקראת הסוף מופיעה גם כלבה נביאה שעוצבה בהשראת הפיתיה מדלפי (היא מבינה טלוויזיה), אך בהיותה מגולמת על ידי טילדה סווינטון, המיניות שלה לא מובהקת.

לשם איזון, בחלק האנושי של הסיפור דווקא יש גיבורה לוחמנית, אלא שכאן מתעוררת בעיה אחרת של ייצוג, שעוררה לא מעט תרעומת דווקא בעיתונות האמריקאית: מדוע בסרט שמתרחש ביפן, ומוגש כמחווה לתרבות היפנית, הגיבורה הגואלת היא נערה אמריקאית לבנה במיטב המסורת האוריינטליסטית? שלא לדבר על הייצוג השקרי של החתולים.

סרט על: כלבים מוגלים לאי זבל במשל על טוטליטריות

ללכת? כן. אם אין לכם בעיה עם סקסיזם, הסרט די מקסים