עלילה מבולגנת וקקופוניה של רעיונות ב"אמא!"

לאדוארד הופר יש ציור בשם "ערב בקייפ קוד", שבו נראים בני זוג בחזית ביתם המוקף שדה זהוב ויער אפל. היעדר שביל גישה לבית תורם למסתורין האופף את הציור. נזכרתי בציור המהפנט הזה במהלך הצפייה ב"אמא!", המתרחש במרחב דומה.

"ערב בקייפ קוד" של אדוארד הופר

בבית מתומן שנדמה מנותק מהעולם גרים סופר נערץ (חאווייר בארדם) ואשתו הצעירה (ג'ניפר לורנס). בעוד הבעל מנסה לכתוב ספר, האישה ההרה – הדמויות נטולות שמות – עוסקת בשיפוץ הבית שנשרף, במטרה להפוך אותו ל"גן עדן". אורחים לא קרואים מטרידים את שלוותה, אך הבעל מזמינם להישאר ללון. "אמא!" משווק כסרט אימה וזורע רמזים ותהיות בנוסח דרמת מתח פסיכולוגית. אבל ככל שהוא מתקדם הממד הסימבולי הולך ומתעצם לכדי אלגוריה טוטאלית, מנותקת מקוהרנטיות עלילתית, ושפת הרמזים הופכת לקקופוניה של רעיונות.

הבית מזוהה בדרך כלל כמרחב נשי, והגיבורה ההרה שכמו נולדה מתוך האפר אף פעם אינה עוזבת את גבולותיו. אבל הבית הזה שייך לסופר והוא השלכה של האגו שלו. האישה מוצגת לאורחים כמוזה של הסופר, אך בהדרגה מתגלה הקניבליות של היחסים האלה. הוא ניזון מהערצה מתמדת, שלה ושל ההמון, ולאיור הנושא הסרט מוצף בדימויים גיהינומיים של לב פועם בקירות, מנהרות סודיות, דם ובערה. על פניו הוא מזכיר את "ברטון פינק" של האחים כהן, אך מבחינת השאפתנות הרעיונית וההדים התנ"כיים, זה הסרט הכי קרוב ל"המעיין" של ארונופסקי.

לורנס מתמסרת לתפקיד האישה החשה שהיא מאבדת שליטה על חייה, והמרקם החזותי הסוריאליסטי של הסרט תורם לפיתוי שהא צופן. אבל כשהסרט הופך לבכחנליה רעשנית של טירוף חושים, ארונופסקי מאבד כל חוש מידה, ואת הצופים. וזה הולך ונמשך, עד שרגע לפני הסוף הסופר מפענח את האלגוריה בכמה מילים פשוטות, כאילו ארונופסקי נזכר שהוא עובד עם תקציב הוליוודי ולכן מחויב להסביר לצופים את מה שכבר אייר באופן כה מודגש ומוגזם (עם זאת, יש גם אופציה לקריאה קיצונית עוד יותר של האלגוריה, שעל פיה הסופר הוא אלוהים, והשאר נגזר משם).

סרט על: סופר ואשתו הצעירה בבית מבודד פותחים דלתם לאורחים לא קרואים

ללכת? לא חובה. אלגוריה שאיבדה את עצמה לדעת