"אמא שלי": סרט לא קוהרנטי ולא מאוד מעניין

כשאני אומרת לאנשים שפרט ל"יומני היקר" אני לא חובבת גדולה של סרטי נני מורטי וש"חדרו של הבן" השאיר אותי אדישה, הם מיד מזכירים לי את "אי של שקט". אז לפני הכל אני רוצה לתקן את הטעות המקובלת – מורטי אמנם כיכב בסרט המקסים ההוא ואף השתתף בכתיבת התסריט, אבל הוא לא ביים אותו.

סרטו החדש, שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ונבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים, נכתב על ידי חמישה אנשים, כמו היה קונפקציה הוליוודית. ריבוי הקולות הזה ניכר ב"אימא שלי" – דיוקן של במאית קולנוע החווה משבר קיומי במהלך צילומי סרט, עת אמה מאושפזת בבית חולים. אבל מה שאמור להיות אינטימי וסובייקטיבי – חלומותיה והזיותיה ארוגים לתוך המציאות – נדמה כמישמש לא לגמרי קוהרנטי, ולא מאוד מעניין או נוגע (גם אם לא משעמם לרגע), של חיוויים לא עמוקים. במהלך הצפייה קשה שלא להיזכר ב"½8" של פליני, וההשוואה אינה תורמת להעצמת החוויה.

מרגריטה (מרגריטה באי, שחקנית נערצת באיטליה) – במאית שנודעה בהעדפתה לסרטים בעלי אידיאולוגיה חברתית – מביימת סרט על שביתה במפעל. רוב הזמן היא לא נראית מאוד מעוניינת במה שהיא עושה. בהתחשב בכך שמרגריטה נמצאת בעיצומם של צילומים מורכבים שכוללים התמודדות עם השחקן ההוליוודי בארי היגנס (ג'ון טורטורו) – שטוען שעבד עם סטנלי קובריק ומתקשה לזכור את הדיאלוגים באילקית – התקשיתי להאמין שהיא מוצאת כל כך הרבה זמן לבלות לצד מיטת אמה. אבל בימוי סרטים באיטליה הוא דווקא תחום שמורטי אמור להבין בו, אז ייתכן שהרושם שלי שגוי.

אף שהקריקטורה של שחקן הוליוודי מחוץ לסביבתו הטבעית אינה שנונה במיוחד, היא מספקת לסרט כמה רגעים מבדרים (סצנת הריקוד של טורטורו מעלה אסוציאציות להופעתו המרהיבה ב"ביג לבובסקי"). ההצצה לעולמה הפנימי של מרגריטה הלחוצה פחות מעניינת. רובדי המציאות השונים של הסרט אמנם מצליחים לבלבל אותנו, וסצנות בעלות גוון מסויט עשויות להתפתח כחלום או כמציאות, אבל הגיבורה הסהרורית מנותקת כל כך מרגשותיה שגם הסרט נחווה כדי פרווה.

מורטי עצמו מגלם את אחיה של מרגריטה, שתמיד נמצא בבית החולים חוץ מאשר בסצנה שבה הוא מתפטר מהעבודה, אבל אנחנו לא מכירים את דמותו מספיק כדי שיהיה לנו אכפת. ההופעה המרשימה ביותר היא זו של ג'וליה לזריני בתפקיד האם החולה. לזריני (שב־1964 גילמה את קוזט ופנטין במיני סדרה איטלקית על פי "עלובי החיים" – מה שנותן מושג על הוותק שלה) מרימה כל סצנה שהיא מופיעה בה, ומעוררת צער אמיתי על כך שרק זכינו להכירה והנה היא נפרדת מאיתנו.

השורה התחתונה: מבט גברי מרפרף על עולמה הפנימי של אישה