אמא, הו אמא: אלמודובר יוצא למאבק בהשתקת פשעי משטר פרנקו
הסרט "אמהות מקבילות" הוא למעשה המשך לסרט תיעודי שהפיק פדרו אלמודובר על האופן בו מושתקים ומוכחשים פשעי משטר פרנקו נגד אזרחים בספרד, ולכן זה גם סרט חשוב שהיה צריך להישלח לאוסקר. הבונוס: פנלופה קרוז ומילנה סמיט בהופעות משובחות וטאצ'ים אלמודובריים טיפוסיים
ב-2019 במהלך זפזופ בטלוויזיה נפלה עיני על סרט תיעודי בשם "השתיקה של אחרים", שהופק על ידי חברת ההפקה של פדרו אלמודובר. הסרט חשף בפני חתיכת היסטוריה נוראה שספרד נמנעה מלהתמודד עימה. בשנות הדיקטטורה של פרנקו רבבות אנשים נחטפו, עונו ונרצחו, וגוויותיהם נטמנו בקברים המוניים לא מסומנים ברחבי ספרד. זה שנים שקרוביהם מנהלים מאבק לחפש אחר עצמותיהם ולהביא את הפושעים לדין, אבל נתקלים ב"שתיקה פתולוגית" (כפי שניסח את זה אלמודובר) ובהתנגדות מצד הכוחות השמרניים בספרד, שמתעקשים להשאיר את העבר קבור. הסרט כלל עדויות של נשים זקנות, שמניחות זרי פרחים לצידי כבישים שנסללו מעל עצמות אהוביהן. זאת הפעם הראשונה שראיתי את שמו של אלמודובר, בכיר בימאי ספרד, מקושר בטקסט קולנועי שעוסק בהיסטוריה האפלה של מולדתו.
המאבק הזה הוא נקודת המוצא של סרטו החדש של אלמודובר. הוא החל לכתוב את התסריט לפני שנים רבות והשלים אותו במהלך סגר הקורונה. עדות לכך שהפרויקט העסיק אותו עוד לפני הפקת הסרט התיעודי (שהעבודה עליו נמשכה שבע שנים) אפשר למצוא ב"חיבוקים שבורים" מ-2009 – על אחד הקירות בסרט מתנוסס פוסטר של "אימהות מקבילות".
פנלופה קרוז (שהיתה מועמדת לאוסקר על התפקיד שהיא עושה כאן) היא ג'אניס, צלמת מגזינים שנשלחה לצלם ארכאולוג פורנזי (ישראל אלחאלדה) בשם ארטורו. בתום הסשן היא מבקשת את עזרתו – היא רוצה לחפור את השדה בכפר הולדתה, שם לפי העדויות קבורים אביה וסבה ואנשים נוספים. ארטורו אומר לה שייקח שנים עד שתקבל תשובה מהקרן שבה הוא עובד, ובינתיים מתחיל ביניהם רומן וסיפור הקברים מושם בצד. הם שוכבים ובסצנה הבאה היא כבר בהריון מתקדם ופרודה מארטורו, כי הוא נשוי לאישה חולת סרטן.
בחדרה בבית היולדות ג'אניס פוגשת את אנה בת העשרה (מילנה סמיט) וגורלותיהן של השתיים נקשרים זה בזה. שתיהן אימהות יחידניות – כמו אמה וסבתה, אומרת ג'אניס – והקשר שנוצר ביניהן מזכיר את עלילת "הכל אודות אימא". מתפתחת כאן עלילה אלמודוברית טיפוסית, אם כי הפעם ההפתעות קצת צפויות מדי ולפעמים נדמה שהסרט מדלג מהר מדי בין סצנות (כמו שתיארתי למעלה). העיצוב האומנותי מוקפד ויפה כתמיד, אבל הוא הרגיש לי מצוחצח ונקי מדי, בעיקר משום שדירתה של ג'אניס לרגע לא נראתה כמו מרחב החיים של אימא לתינוקת שזה עתה נולדה. לכן, למרות הופעותיהן המשובחות של קרוז וסמיט, ולמרות המוזיקה הנהדרת של אלברטו איגלסיאס (שזיכתה אותו במועמדות הרביעית שלו לאוסקר), חשתי שיש בסרט מידה של עקרות רגשית.
יש ב"אימהות מקבילות" אם נוספת – טרסה (איטנה סנצ'ז גיחון), אמה השחקנית של אנה, שהולכת בעקבות הקריירה במקום לעזור לבתה. אף שכאימהות ג'אניס ואנה מתמודדות עם כאבים גדולים – שחלקם רק מסופרים לנו אחרי שקרו – הסרט נדמה יותר לטרסה המטופחת וחסרת הרגשות האימהיים.
כאמור, לאורך רוב הסרט נדמה שעניין הקברים שהתניע את הקשר בין ג'אניס לארטורו נזנח בצד. אבל כשמתבוננים מקרוב בפרטי העלילה מבינים שההיסטוריה נוכחת בהווה ומשפיעה עליו, ושחלק מהסיבוכים הדרמטיים לא היו קורים אילו, למשל, ג'אניס היתה מכירה את אביה שנעלם כשהיתה ילדה קטנה. באפילוג, אחרי שנפתרות כל הבעיות במלודרמה של האימהות, העלילה חוזרת לעסוק בחשיפת העצמות. סגנון הנראטיב משתנה ונדמה לסרט התיעודי שהזכרתי בפתיחה – ג'אניס וארטורו נפגשים עם קרובות משפחה זקנות ושומעים את סיפוריהן על הגברים שנעלמו ועל הדברים שלקחו איתם.
כצופה חשתי שאני רוצה לדעת יותר ושיש חוסר איזון מסוים בין סיפור המסגרת לבין המלודרמה שבמרכזו. עם זאת, לפי עדותו של אלמודובר הסרט התקבל טוב יותר בארצות אחרות מאשר בספרד – שם בני הדור הצעיר מתעוררים עכשיו לדרוש את חשיפת העבר – כך שיכול להיות שאפילו המעט שהיה שם נתפס כיותר מדי. כזכור, ספרד העדיפה לשלוח לאוסקר את "הבוס הטוב" של פרננדו לאון דה ארנואה (עם חאווייר בארדם בתפקיד מנהל מפעל), שלא הצליח לזכות במועמדות, אף שהיה ברור שלאלמודובר יש יותר סיכויים.
★★★✯ 3.5 כוכבים
Madres paralelas בימוי: פדרו אלמודובר. עם פנלופה קרוז, מילנה סמיט, ישראל אלחאלדה, רוסי דה פלמה. ספרד 2021, 123 דק'