אמנות

למה כל כך נרגן? אולי בגלל מה שבני האדם עשו לכדור הארץ

אמה שור בתערוכה "הדב הנרגן" של לוריס גראו (צילום: איליה מלניקוב)
אמה שור בתערוכה "הדב הנרגן" של לוריס גראו (צילום: איליה מלניקוב)

אמה שור בת ה־10 כותבת על התערוכה "הדוב הנרגן" של לוריס גראו

22 במאי 2019

כשנתקלתי לראשונה ביצירה הזאת לא ידעתי כלל שמדובר באמנות. שמעתי מישהו לידי מצביע ואומר שזה סווטשירט שמישהו שכח והחלטתי שהוא צודק. רק בביקור הבא שלי שמתי לב שהסווטשירט עוד שם ושטפטופים כחולים יורדים על הקיר שעליו הוא הונח, כביכול באקראיות. הסקרנות שלי גברה והיא הובילה אותי לחפש במוזיאון כדי להבין מה הסווטשירט הזה עושה שם, באמצע של הכל. בכל התערוכות (גם המודרניות) שאני מכירה אף פעם לא היו היצירות מושלכות על מעקה.

החיפוש שלי הוביל אותי לבסוף למסדרון חשוך. במסדרון הוקרן סרט. נראה בו דובון אכפת לי שמדבר על סוף העולם. הדבר נראה מוזר בהתחלה כי "דובוני אכפת לי" היא תוכנית טלוויזיה לילדים קטנים שאינה עוסקת בנושאים סופניים, להפך – היא באה בגישה חיובית והמטרה שלה היא לנטוע בילדים ערכים של שמחה ויופי. דובון האכפת לי הנבחר היה הדוב הקוטר.

את הדוב שבסרט משחקת שרלוט רמפלינג (שחקנית אנגליה ידועה) שמצטטת מספריו של ג'יי.ג'י באלארד, ספרים שבאים דווקא מתחום המדע הבדיוני ומספרים על עולם אפוקליפטי אלטרנטיבי, שעל פי גישתו של הדוב לא רחוק מאיתנו כל כך. הדוב אמנם מקריא טקסטים שבן אדם כתב, אבל מפני שנקודת המבט משתנה והם יוצאים מפה של אאוטסיידר הם נשמעים כמו כתב אישום נגד בני האדם והנזק שהם עושים לעולם, לעולם שלו, בלי שהוא אחראי לדבר או יכול לשנות אותו. הדוב הנרגן משמש קול לכל אלה שאינם מסוגלים לדבר. לדעתי התפקיד של היצירה הוא לשמש כשעון מעורר לאלה שלא התעוררו, התפכחו והבינו שהתפקיד שלנו הוא לסדר את הבלגן שעשינו.

מישהו שכח סווטשירט. אמה שור בתערוכה "הדב הנרגן" (צילום: איליה מלניקוב)
מישהו שכח סווטשירט. אמה שור בתערוכה "הדב הנרגן" (צילום: איליה מלניקוב)

היצירה מעודדת אקטיביזם בנושא של קיימות ואקולוגיה ומזכירה לנו שאנחנו לא הורסים את העולם רק לעצמנו. נוסף על כל נושאי השיחה הקשים הסרט מלווה בפסקול דרמטי ומצולם בשחור לבן בזמן גשם מלאכותי שנוצר כתוצאה מנסויים של נאס"א ומזהם את הסביבה. כל אלה גורמים לצופה להרהר בנושאים הפילוסופיים שהיצירה מייצגת ולרצות, כמו גיבור על, לקפוץ לפעולה ולהציל את העולם מכל הנזק שנגרם לו. אף שהדוב הוא דמות שקשה להתחבר אליה הוא מצליח לגרום לצופה לרצות לשפר את העולם.

בסוף המיצג אחד מהקירות במסדרון מתגלה כעשוי מוילונות אשר נפתחים וחושפים את אותו סווטשירט או בעצם חליפת דובון אכפת לי שהוא השאיר מאחוריו. הדבר גורם לצופה להרהר בדבר נוסף: מה עלה בגורלו של הדוב? האמן החליט שלא לענות על השאלה הזאת אלא לתת לצופה סיבה להמשיך לחשוב על היצירה ולגרום לו לרצות להעביר את המסר שמאחורי התערוכה הלאה.

לוריס גראו – "הדוב הנרגן", מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, עד 6.7