זהו סרט חושני וחכם שמתעלה על כל הציפיות. ויש גם כומר חתיך

שרלוט, אמילי ואן, האחיות לבית ברונטה, בנותיו של כומר שגדלו באנגליה הכפרית של המאה ה-19 וכתבו (תחת שמות עט גבריים) שירים וספרים שזכו להילה מיתולוגית ולאינספור עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים, הציתו את סקרנותן של לא מעט סופרות שכתבו עליהן וברוחן. עכשיו מצטרפת אליהן פרנסס או'קונור, השחקנית האוסטרלית רבת החן שגילמה על המסך כמה גיבורות ספרותיות ידועות, בהן מדאם בובארי ופאני פרייס (גיבורת ספרה של ג'יין אוסטן). או'קונור היתה מרותקת לדמותה של אמילי ברונטה מאז שקראה את ספרה "אנקת גבהים" בגיל 15. "אמילי", סרטה הראשון כתסריטאית ובמאית, מדמיין את חייה של הסופרת הצעירה, שמתה משחפת כשנה אחרי צאת ספרה לאור, ומתאר את התעצבות תודעתה כאישה וכאומנית. הסרט קיבל ביקורות טובות בחו"ל ולכן הגעתי אליו עם ציפיות גבוהות. הוא התעלה עליהן. זה סרט נבון ונועז ונפלא.

או'קונור פותחת את סרטה בשאלה מתריסה ששרלוט מכוונת לאחותה החולה "אמילי, איך כתבת את 'אנקת גבהים'?" (שרלוט החסודה שונאת את הספר, כמו רבים מבני התקופה שמצאו אותו מאיים ולא מוסרי). משם הסרט חוזר אחורה ומנסה לענות על שאלת היסוד הזו. לא הרבה ידוע על אמילי ברונטה, שיצא לה מוניטין של חובבת טבע סגורה ומתבודדת, שאינה אוהבת את חברת בני האדם. או'קונור הרשתה לעצמה להעניק לה סיפור אהבה סוער עם כומר מתלמד בשם ויליאם וייטמן, שאכן פקד את בית המשפחה, אך מקובל לחשוב שהיה קשור רומנטית דווקא לאחותה אן.

רומנים מומצאים שכאלה כבר נראו בביוגרפיות דמיוניות של סופרות אחרות, כמו "להיות ג'יין" החיוור, עם אן האתאוויי בתפקיד ג'יין אוסטן. אבל בעוד רוב הסרטים מסוג זה נופלים במלכודת הקיטש ודוחקים את התמה הספרותית לרקע, "אמילי" אכן מעוניין בכל הרבדים באישיותה של הסופרת והמשוררת. הוא אינו מקריב את המורכבות למען הרומנטיקה, וגם לא הופך למניפסט פמיניסטי. או'קונור יצרה סרט ספרותי וקולנועי גם יחד, שמאזן היטב בין מרכיביו השונים. ניכרות בו השפעות של קולנועניות כמו ג'יין קמפיון ואנדראה ארנולד (שעיבדה את "אנקת גבהים" למסך), אך זה סרט בשל ומגובש מבחינה דרמתית וסגנונית, ואין בו כל רמז לכך שמדובר ביצירת ביכורים.

כסרט העוסק ביצירת ספרות, "אמילי" מדבר בשפה מטאפורית עשירה, שהיא גם חושנית מאוד. הוא לכד אותי כבר בסצנה מוקדמת בכנסיה, שבה אמילי (אמה מקי מ"חינוך מיני") מתוודעת לראשונה לכומר הצעיר ויליאם (אוליבר ג'קסון-כהן) שיבלבל את חושיה. בתחילת הסצנה שלוש האחיות יושבות זו לצד זו על ספסל, אך בעוד פניהן של אן ושרלוט, הנושאות עיניהן אל הכומר החתיך, זורחות באור יקרות, אמילי מתבוננת בהן בתמיהה ופניה מעט חשוכות. ויליאם מתחיל לשאת דרשה פיוטית על הגשם שמחבר בין אנשים כי כולם שומעים אותו יחדיו, והפסקול מתמלא בצלילי גשם שבוקעים מדמיונה של אמילי, המחוברת לטבע בטבורה. עכשיו גם היא מוקסמת מהכומר, ורעש הגשם הדמיוני הולך וגובר, מדמה את התרגשותה. אבל אז ויליאם אומר שאלוהים נמצא בגשם, והצלילים נפסקים בבת אחת. אין לה עניין באלוהים.

הסצנה היפיפייה הזאת היא גרעין סמלי של הסרט כולו. היא מאיירת את החיבור בין אמילי והכומר שיהיה אהוב ליבה, וגם את המכשול האישיותי שיעמוד בדרכם. באמצעות הפסקול הסצנה קושרת חוטים בין החוויות החושיות של אמילי לכתיבתה. את שיריה הסוערים היא כותבת בהשראת הטבע ותשוקתה לכומר, שנבהל מעוצמת המילים והרגשות, ובבריחתו מהן הוא גורם לה להפסיק לכתוב. הכומר שנאבק בתשוקתו הוא היפוכו הגמור של הית'קליף, הגיבור הספרותי שאמילי בראה מהרוח והבוץ של גבעות יורקשייר.

מעולה בתפקיד הגיבורה. אמה מקי ב"אמילי" (צילום: יחסי ציבור)

לצד הרומן הסודי עם הכומר, מערכת היחסים המרכזית של אמילי היא עם אחיה השתיין בראנוול (פין וייטהד הנהדר מ"דנקרק"), שמתריע שהוא לא הגבר בשבילה. גם בראנוול, הבן היחיד במשפחה, ניסה את כוחו בציור ובכתיבה, אך לא זכה להצלחה של אחיותיו והתמכר לאופיום, שבו מתנסה גם אמילי. השניים רואים ומבינים זה את זה באופן המשותף רק להם. יש ביניהם המון אהבה והערכה הדדית, אך גם קנאה ומררה (במציאות אמילי מתה שלושה חודשים אחרי אחיה מצינון שחטפה בהלווייתו).

אחת הבחירות המעניינות של או'קונור היתה להפוך דווקא את בראנוול להשראה לדמותה של קתרין ארנשו, הגיבורה הפרועה של "אנקת גבהים" – היפוך מגדרי שנחווה כטבעי לחלוטין. בחברת אחיה, אמילי יוצאת לגבעות למלא את ריאותיה בחופש, וחווה כמה חוויות לא מחונכות שיהיו מוכרות לחובבי הספר. רק אחרי שאנחנו מתוודעים למורכבות של הדמויות והיחסים ביניהן, התסריט מרשה לעצמו שני מהלכים מלודרמתיים, שעם זאת שהם משרתים תבנית ספרותית מוכרת, הם גם מוצדקים לחלוטין בדרמה של דמויות. וכך, לזמן מה, הסרט נדמה לרומן הגותי שהזניק אותו.

אמה מקי מעולה בתפקיד הגיבורה שאינה מתאימה לעידן שבו היא חיה. זאת הופעה עזה ועם זאת מופנמת. לחוויה המלפפת תורמת המוזיקה הנהדרת שהלחין אבל קוז'ניובסקי ("יצורים ליליים"). המצלמה הופקדה בידיה של הצלמת נאנו סגל, שזה סרטה הבולט ביותר עד כה, והעבודה שהיא עושה כאן עם הצבעוניות והתאורה צריכה להקפיץ אותה לליגה של הגדולים. שיתוף הפעולה בין כל האנשים המוכשרים האלה הניב סרט קלאסי ועדכני גם יחד, שעוסק ברוח היצירה, במה שמעורר אותה ובמה שמדכא אותה, בייחוד כשאת אישה. כאמור, זה סרט קולנועי מאוד שעוטף אותנו בצלילים ובדימויים המחברים אותנו אל נקודת מבטה של אמילי, ולכן מומלץ למהר ולראותו לפני שירד ממסכי הקולנוע.

4.5 כוכבים. Emily בימוי: פרנסס או'קונור. עם אמה מקי, פין וייטהד, אוליבר ג'קסון-כהן, אדיראן דנבר. בריטניה 2022, 130 דק'