תחנות הרכבת נמלאו באמנות טובה. תיהנו ממנה בזמן שהרכבת מתעכבת
יש אנשים שחושבים שאמנות טובה במרחב הציבורי מורכבת מציטוטים מתוך השיר "מכה אפורה". הם כמובן טועים. לשמחתנו, הרכבת עושה באחרונה משהו אחד נכון עם התערוכה "נעים במרחב ובזמן" שבה מוצגות יצירות מקומיות ב-3 תחנות שונות
בשבוע שעבר נסעתי ברכבת לחיפה. לא עניין נדיר מאוד, בהיותי אדם לא ממונע. אבל כשנכנסתי לתחנת רכבת סבידור מרכז התל אביבית, הבחנתי בקיר מעוטר שלדעתי לא היה שם קודם: משהו שנראה כמו בטון חשוף בכוונה תחילה, עם טקסט גדול בפונט לבן א-לה עבודות שירת הרחוב של ניצן מינץ, הנושא את המילים "היא אמרה לי תראה". אל הקיר מחובר לוח שקוף עליו מוטבעות עוד כמה משורותיו של יהלי סובול מ"מכה אפורה".
עכשיו, אין לי בעיה לא עם יהלי סובול ולא עם מכה אפורה. נהפוכו, השיר הזה זורק אותי בשנייה למסיבות סיום של מחנות קיץ בצופים או לליל אהבה בצמח אי שם במיד-ניינטייז. וכן, פעם הוא היה כל מה שמגניב בתל אביב. וול, הוא כבר לא. אני אולי אשמח לרקוד לקולו בהופעה חיה בבארבי, אבל אני לא רואה שום ערך מוסף בלכתוב את המילים שלו על קיר כאילו מדובר באמנות.
הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהבחנתי ביצירת המופת הזו היה – "שמישהו כבר ייתן לי לאצור את כל האמנות במרחב הציבורי בארץ" (ואם אנחנו כבר בזה, אז אפשר גם במסעדות, כי מה לעזאזל אתם חושבים לעצמכם שם), ולמה בשם אלוקימה לבזבז קיר משמעותי כזה על כזו קלישאה במקום להשתמש בו להציג משהו מתוך העשייה האמנותית המקומית הכל כך נהדרת שמתרחשת פה? כבר השקעתם, וזה – לא חבל?
את הדרך חזרה תל אביבה התחלתי באותם אחר הצהריים בתחנת רכבת מרכז השמונה בחיפה. כבר בכניסה לתחנה, קיבלה את פניי הדפסה של עבודה של רותם עמיצור שתלויה על קיר הכניסה לתחנה. הופה! חשבתי לעצמי. סוף סוף אמנות אמיתית. נכון, זה לא המקור, וליצירות הקולאז' הנהדרות של רותם יש אפקט הרבה יותר משמעותי כשמבחינים בחיתוכי הנייר, אבל וואלה – זה הכי קרוב שאפשר, כנראה, בנסיבות הללו.
הדבר השני שחשבתי לעצמי הוא שאיזה כיף שיש א.נשים שאכפת להם מהעניין הזה לפחות כמוני, ואולי אני לא באמת היחידה שצריכה להיות אמונה על האמנות במרחב הציבורי הישראלי כולו. אני יכולה לחלוק את הנטל עם עוד איזה שלושה-ארבעה אנשים ככה. כשנכנסתי אל תוך התחנה כבר הייתי ממש שמחה, כי ממש על הרציף גיליתי עוד סדרה מכובדת של עבודות, מודפסות על שמשוניות עמידות דו צדדיות שמוצבות מול ספסלי התחנה ועליהן עבודות של אמנים.ות ישראליים עכשווים כמו אניסה אשקר, מתי אלמליח, שחר מרקוס ומורג'אן אבו דיבה.
העבודות האלה, כך מתברר, הן חלק מפרויקט חדש בשם "נעים במרחב ובזמן" שכולל תערוכה קבוצתית של אמנות ישראלית עכשווית בשלוש מתחנות רכבת ישראל – תחנת השלום בת"א, תחנת מרכז השמונה בחיפה ותחנת הרכבת בשדרות. על האוצרות של הפרויקט אמונות גלית מליס וקרן סטיבנסון להב בעלות החברה "Y-Art" לאוצרות עכשווית ותוכן בחללים אלטרנטיביים. הן אלה שבחרו את נושאי התערוכות, את האמנים.ות ואת העבודות וגם הגו את ההצבה (שהיא קצת שונה בכל אחת מהתחנות).
כל זה נעשה במימון של רכבת ישראל, שאולי עוד לא יכולה להתחייב שהרכבות יגיעו במועד, אבל לפחות מצליחה לגרום לנו לנצל את זמן ההמתנה בצורה יעילה (בחלק מהתחנות). במהלך השנה הקרובה יתחלפו התערוכות בשלוש התחנות הללו עוד פעמיים – במאי יעלה אשכול התערוכות השני בנושא "זמן" ובספטמבר האשכול השלישי בנושא "תנועה". בנוסף, תפתח במרץ הקרוב תערוכה נוספת בתחנת נבון בירושלים שהיא שיתוף פעולה עם סטודנטים מהמחלקה לצילום בבצלאל.
למרות שאנחנו עוד רחוקים שנות אור מעבודות התקרה של קהינדה ויילי בפן סטיישן בניו יורק, זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון. יש לי בארסנל עוד לא מעט השגות כלפי התפקוד של רכבת ישראל (החל מהעובדה שהיא לא עובדת בסופ"שים וכלה במזגן המקפיא גם בחורף, לתשומת לב השרה מרב מיכאלי), אבל הלוואי ועוד גופים ציבוריים יעשו מאמץ להכניס לחללים שלהם אמנות ישראלית, עכשווית, צעירה, אמיתית, ולא עוד ציורים פרי ידיהם של משתתפי החוגים במתנ"ס. ועוד משהו אחד קטן – יש איזה קיר גדול ברכבת מרכז, שאם רק תשאלו – יש לי מלא רעיונות למה אפשר לעשות איתו.