תהנה מהשקט: הספד לרואה החשבון והדבק שהחזיק את דפש מוד
אנדרו פלטשר לא ניגן, שר או כתב ברוב השירים של דפש מוד, אבל מותו בכל זאת זעזע את עולם המוזיקה. איך האדם שדואג למנהלות הופך לחלק כזה חשוב בלהקה ולמה בלעדיו, דייב גאהן היה נשאר גנב מכוניות? הספד לדמות יוצאת דופן בתעשיית המוזיקה - קול ההיגיון
איך מתייחסים למוות של מישהו שלא היה קרוב אלייך? שאפילו לא כתב או שר שירים ששינו את חייך? ומצד שני, עצם קיום המוזיקה שאתה כל כך אוהב קרה בזכות העובדה שהוא חי ונכח במקום הנכון ובזמן הנכון. ועכשיו זה כבר לא יקרה יותר. אנדרו ג'ון לאונרד פלטשר זצ"ל, שהודעה על מותו שוחררה על ידי דפש מוד במהלך סוף השבוע, הוא אולי הדמות הכי לא מוזיקלית שהשפיע על עולמי הפרטי (וגם שלכם, אם אתם אוהבים מוזיקה). למה לא מוזיקלית? כי גם יצמידו אקדח לראשי, אצטרך לצלול עמוק לתוך הקרדיטים המודפסים בתקליטי דפש שברשותי כדי להבין בדיוק מה פלטש עשה מבחינה מוזיקלית, וגם זה מטעה מאוד – תפקיד שירה אחד זניח ברקע, שום קרדיט כתיבה.
אבל זה בדיוק העניין – לפעמים, להקה לא צריכה עוד כותב שירים גאון (כן דייב גאהן, הבנו אתה יודע לכתוב שירים, אבל שיש לך את מרטין גור לידך, פשוט תשיר ותהיה מרוצה), או זמר מוחצן (שוב, דייב, הבנו). היא צריכה שחקן נשמה. וזה בדיוק תפקידו של פלטש – הוא היה הדבק שהחזיק את דפש מוד כל השנים האלה, במאבקי האגו האין סופים בין גאהן לגור. יתרה מכך, רוב האומנים לא מעוניינים לעשות הרבה יותר מסקס, סמים ורוקנרול, אבל פלטשר אהב להתעסק בצד ה"משעמם" של הביזנס – קביעת מועדי שחרור אלבומים, תכנון טורים, ענייני מנהלות וכן, גם טיפול בחשבונות (למרות שבפן האישי שלו הוא כשל בגדול והיה זקוק לחילוץ כלכלי מדניאל מילר, הבוס של חברת התקליטים של דפש מוד, מיוט). אז מי בדיוק היה אנדי פלטשר, ולמה עולם המוזיקה האלקטרונית, ובכלל, קיבל את מותו בהפתעה כל כך גדולה?
אנדרו פלטשר נולד בשמיני ליולי 1961 בנוטינגהם, אנגליה, ועבר בגיל שנתיים לבסילון, עיר שהדרך היחידה לתאר אותה זה "קריית אונו". אין הרבה מזל בלגדול בעיר קטנה ומנומנמת, אבל תחשבו לרגע – מי שנולד ב-1961 היה בדיוק בגיל לקבל את האגרוף של הפאנק בתור בחור צעיר, וזה בדיוק מה שקרה כאן – פלטשר הצעיר תופס את הבאס ומדמיין שהוא מנגן עם סוזי והבנשיז, OMD, קרפטוורק והקלאש. חבר מבית ספר בשם וינס קלארק מקים איתו להקה בשם No Romance In China, שהופכת עם ההצטרפות של מרטין גור ל-Composition Of Sound, עד שלבסוף ילד אחר בשם דייב גאהן מצטרף ומציע את השם דפש מוד. השאר היסטוריה.
כשקלארק עוזב אחרי הצלחת האלבום הראשון (Just Can't Get Enough הידוע לשמצה הוא שיר שקלארק כתב, כמו את מרבית שירי האלבום), חברי הלהקה עומדים מול שוקת שבורה – אין להם כותב שירים גאון כמו קלארק. או שאולי דווקא יש להם? אתם יכולים לצטט אותי ולנסות להסתלבט כמה שתרצו, אבל מרגע שמרטין גור התחיל לכתוב שירים, כל המונח הזה של "לכתוב שירים" השתנה – שירי פופ עם הפקה אלקטרונית שעובדים כלהיטים אבל עדיין מעניינים מוזיקלית. אין הרבה אנשים בהיסטוריה ששינו כך את תחום הפופ. גם הצמד ההוא מליברפול, נו, ההם.
הלהקה מצרפת את אלן ויילדר כמנהל מוזיקלי והכל נופל במקום עם רצף היסטרי של סינגלים ואלבומים, שמגיע לשיא עם Violator ב-1990, ושני שירים שגם סבתא שלכם מכירה – Personal Jesus ו-Enjoy the Silence. אחרי שווילדר עוזב ב-1995, הלהקה ממשיכה כטריו, וכאן התפקיד של פלטשר נהיה ברור מאוד: הוא שומר הסטטוס קוו, זה שמאזן את האגו המתנפח של דייב ושומר על הלב של מרטין. למעשה, בלי שאנדי יושיב את השניים לשיחת "יחסנו לאן" ב-2001, סביר להניח שהלהקה לא הייתה קיימת היום.
כי לפעמים מה שלהקה צריכה זה גורם המאזן – זה שמדבר בשקט, אבל כולם מקשיבים לו. כמו ג'ון דיקון מקווין, למשל. פלטש היה בדיוק זה – קול ההיגיון. זה שדאג למספרים בסוף החוזה וראה שהתמונות תמיד יוצאות נכון. גאהן צחק פעם שאם רוצים שפלטש יהיה יותר קריאטיבי על הבמה, צריך לשים לו שם פקס. אבל גם אם היה קצת רציני, הוא ידע עמוק בלב שבלי פלטש לא תהיה לו עבודה. או כמו שפלטש עצמו אמר בנאום התודה על קבלה להיכל התהילה של הרוק – "דייב, אני מניח שעדיין היית גנב מכוניות אם לא הייתי מתקבל ללהקה".
אנדרו פלטשר הוא המודל עליו גדלנו, ילדי האייטיז המוזרים שהיו מוזרים מידי להיות מקובלים. אלה שבמקום גיטרת אוויר, מנגנים קלידי אוויר. התמיר קליסקי של בסילון, ממציא לוק "רואה החשבון שנקלע לסיטואציה". לשאלה "מה הוא עושה שם?" לעולם לא נקבל תשובה אמיתית, אבל זה לא משנה כלום – כשקראתי בטוויטר שפלטש מת, באמצע תקלוט באירוע הייטק מפונפן, כל מה שיכולתי לעשות זה למצוא תירוץ וללכת לבכות בשירותים. ולא רק בגלל המוזיקה, אלא גם בשל התובנה המבעיתה שהוא מת בגיל 60, אני אוטוטו בן 45, ושמעתי את דפש מוד כל חיי.
מעטות הלהקות שהגדירו אותי כאדם, לאורך כל חיי, כמוה. אז כנראה שאני מתחיל להתבגר, ושהאלילים שלי אינם בני אלמוות (חוץ מאיגי פופ, אבל הוא לא אנושי). ההבנה שמישהו שלא גדול ממני בכל כך הרבה שנים פשוט הלך לישון ומת הוא מורכבת, ואין לי דרך להבין או לעכל אותה. אנחנו מצפים מאמנים למות במהלך בינג' קוקאין או התרסקות מטוס, אבל כשאתה רואה החשבון של הלהקה האלקטרונית הכי פופלארית כל הזמנים, זה המוות שאתה מכוון אליו. נוח בשלום, פלטש היקר. עזוב אותנו בדממה ותהנה מהשקט. אותי מעולם לא אכזבת, למרות שלא היית הישו הפרטי שלי.