טיים אאוט timeout

פאנג'ויה 2015: קווים לדמותו של הספרינג ברייק הישראלי

| מאת: גיא פרחי

בזמן שעיתונאים אחרים נשלחים להשקות בחו"ל, את גיא פרחי השארנו קרוב לבית ושילמנו לו על כרטיס אוטובוס לפאנג'ויה באילת - חגיגת הסחו־הדוניזם הסטודנטיאלית שכוללת אינספור מסיבות בריכה, עור חשוף ואוקיינוס של משקאות אנרגיה. חבל שהוא שכח להגיע עם ריבועים בבטן

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/05/sizes/נסיכה-קרדיט-יחצ-H_wo_680_382.jpg
פאנג'ויה 2015 במלון הנסיכה. צילום: יח"צ

היינו כבר בלב המדבר, כ־30 ק"מ מאילת, כשהבנתי שיכול להיות שעשיתי טעות נוראה. האווירה באוטובוס הייתה ספוגה באנרגיות שליליות מאז שהנהג העז להתמהמה בעצירת הביניים בדימונה. בינתיים, במושב מאחור, ניסו שתי נוסעות להצפין מסרים רבי משמעות בסלפי שיפתח עבורן סוף שבוע של שיווק עצמי מחושב ברשתות החברתיות. "נראה לך שמבינים מהתמונה שאנחנו גם קצת ציניות?", שאלה אחת מהן את חברתה. "אין לי מושג", השיבה השנייה. "את יודעת, אנשים עושים דברים ממש מוגזמים בפסטיבלים האלה".

מאז שנערך לראשונה לפני עשר שנים הספיק הפאנג'ויה לקבע את מעמדו כפסטיבל הסטודנטים הגדול בישראל. הקיץ כ־24 אלף סטודנטים עשו את דרכם לאילת בשני מחזורים נפרדים כדי להשתתף בחגיגה הסחו־הדוניסטית החשובה ביותר בשנה. הם משתלטים על אילת כמו כנופיית אופנוענים במסע שלוח רסן, אך במקום לבזוז ולאנוס את יושבי המקום הם מסתפקים בהפצת מידה רדיואקטיבית של זחיחות. אין צורך להביט בצמידי האירוע כדי לזהות אותם; הם פשוט נמצאים בכל מקום.

בחודשים האחרונים עשיתי מאמץ חריג, אפילו בקנה מידה של עיתונאי שטח כדוגמת איתי אנגל, כדי להישלח לסקר את הפסטיבל. התחננתי בפני כמה תאים שונים של אגודת הסטודנטים (חוויה משפילה לכל הדעות), ניסיתי לפרוץ את לבבות האבן של סמנכ"לי השיווק מטעם נותני החסות (כישלון ידוע מראש), עד שלבסוף מצאתי את הקונקשן המיוחל. עם קבלת הבשורה כבלתי את עצמי בדיאטה אינטנסיבית כדי "להכין את גופי לפאנג'ויה" (פרפרזה על פרסומת אמיתית ששידלה סטודנטיות להירשם לקורס מחטב), ולא הפסקתי לדבר על האירוע למורת רוחם של חבריי לעבודה. בשבוע החולף קיבלתי את התחושה שאם אזכיר פעם נוספת בישיבת המערכת את המילה "פאנג'ויה" – אחת העורכות עלולה לשפד אותי על מוט סלפי ממותג למען יראו וייראו.

אם רואים בשעשועון המיתולוגי "עשינו עסק" מטפורה לחיים, הגיחה לפאנג'ויה מקבילה להסרת הווילון מהמוצר שהפסדתי. מאז שקיבלתי על עצמי חיי שגרה של סוכן ביטוח מזדקן התעוררה בי תשוקה מבעבעת לפורענות סטודנטיאלית. הכמיהה מתבטאת באובססיה כמעט פרברטית שפיתחתי כלפי אשלי בנסון, כוכבת הסדרה "שקרניות קטנות" והסרט "ספרינג ברייקרס", המהווה סמל לגלגול מודע ובוגר יותר של הדוניזם קולג'ים אמריקאי. זה מתגלה בדרך כלל ברגעי חולשה בסיומם של ערבים קשים בבר הרוקוקו, כאשר אני מבטיח לליסה הברמנית שכשאזכה בלוטו אקח אותה לאל.איי, שם נתהולל עם בנסון עד שנלקה במנת יתר של קוקאין. בתגובה היא מזכירה לי שאינני טורח למלא לוטו אף פעם.

פאנג'ויה 2015. צילום: בן מזרחי

מקום בגיהינום

על ההפקה המתוקתקת של הפאנג'ויה אמונים גיא בסר, מתן מרום ומאור חמו, והם מספרים לי בהתלהבות ש־90 אחוז מהכרטיסים לפסטיבל נמכרו כבר בשבוע הראשון למכירה. "פאנג'ויה דומה לספינת שעשועים בקאריביים. תמיד קורים כמה דברים במקביל, ובכל אחד מהם אתה פוגש תוכן אחר וקהל אחר", אומר בסר. "הקהל שלנו חוזר בכל שנה כי הוא יודע שהוא יקבל משהו חדש".

השנה השיקו בסר ומרום אפליקציה ייחודית לאירוע, הכוללת בין היתר טינדר פנימי. "בוא נגיד שלנו כבר מובטחים כמה מקומות בגן עדן", הם אומרים בגאווה. אם סטוצים מביכים מקנים למשדכיהם מקומות בגיהינום, סביר להניח שגם שם מחכה להם חלקה מכובדת. בסר ומרום יצרו מערכת שמנה של משמעויות הקשורות בהנאה. רק השם של הפסטיבל, המורכב משתי מילים המסמנות את אותו הדבר, עומד להתפוצץ מהעודפות הזאת. הם מבינים היטב שאנו חיים בעידן שבו הנאה איננה נטייה ספונטנית אלא חובה לכל דבר. עם קריסת כל הערכים הקולקטיביים ועקב חוסר האפשרות לבנות חיים נורמליים במדינה הזאת – כל מה שנותר הוא ליהנות בלי לדפוק חשבון. בעוד כמה עשרות שנים, רגע לפני שנאביס עצמנו למוות בחינגות דיוניסיות, כל הערים בישראל ייראו כמו שאילת נראית כרגע. העמים שיבואו ליישב את הארץ אחרינו יצטרכו לשחזר את ההיסטוריה הישראלית מתוך ערמות של קונדומים משומשים, פחיות ריקות של משקאות אנרגיה ומכנסי גלישה של בילבונג.

כדי למלא את חובתם החברתית על הצד הטוב ביותר, המשתתפים בפאנג'ויה נהנים מיחס בלתי הגיוני בין מספר ימי הפסטיבל לכמות המסיבות: שלוש מסיבות בריכה מתקיימות בימים חמישי, שישי ושבת בצהריים, ושתי מסיבות בימים חמישי ושישי בלילה. ביום חמישי הספקתי להגיע לשיאה של מסיבת הבריכה במלון ישרוטל אגמים ונתקפתי הלם. שנים לא הייתי במסיבה סליזית כל כך, שהרי מועדונים תל אביביים נוהגים לחטא את הסליז בשם טוהר הווייב. ובכל זאת יש להודות שלמראה של מאות בליינים רוקדים בטירוף מסביב לבריכה יש ערך אסתטי כלשהו. הייתי יכול לשבת לבדי ולבהות בהם שעות אלמלא החשש משני תרחישים אפשריים: הראשון – שהבליינים יחשדו שאני ממתין להזמנה להצטרף לחגיגות ויזרקו אותי למים עם הטלפון בכיס; והשני – שהם יראו בי סוטה המנסה לצבור בזיכרונו כמה שיותר דימויים כדי להביא עצמו לפורקן בחדרו לפני השינה.

קוד הלבוש בפאנג'ויה מבלבל, כך שלמסיבת הלילה הגעתי במכנסיים קצרים ובכפכפים (זה על חוף הים!) והופתעתי לגלות ששאר הבליינים הגיעו באאוטפיטים מהודרים, וחלקם, רחמנא ליצלן, בנעליים סגורות. לטובת האירוע הוקמו בחוף הדקל שתי במות – במה גדולה שנוגנה בה מוזיקת האוס פופית (ומאוחר יותר טראנסים), ובמה גדולה שהוקדשה ללהיטי היפ הופ, בהם מיטב השירים של שון פול (מתברר שההיסטוריה של מוזיקת המיינסטרים הגיעה לקִצה בשנת 2005). נראה שהסצנה הסחו־הדוניסטית שמרנית משחשבתי: לא עושים כאן הרבה סמים, כל מי שעובדת בבר או בעמדות הספונסרים לוהטת ברמה מחשידה, ואין מה לדבר על נזילות מגדרית בקרב הבליינים. חוץ מזה, אף אחת כאן לא רואה בי בחור מסתורי הסורק את השטח באלגנטיות, אלא קריפ הלוטש עיניים ללא הפסקה. סיימתי את הדרינק וחתכתי למלון.

הלכתי לישון לבד, בחדר לשלושה, לא לפני שזפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה כדי להקהות את תחושת הכישלון. באחד הערוצים נפלתי על שידור חוזר של "שקרניות קטנות", שם האנה מרין (בגילומה של אשלי בנסון) מבצעת ריקוד חושני כדי להתקבל לתחרות יופי. לבי נחמץ, אז שלחתי הודעה נואשת למירי רגב, החביבה עליי מבין הפוליטיקאים שפגשתי במסגרת סדרת הכתבות שליוותה את מערכת הבחירות, ובירכתי אותה על מינויה לתפקיד שרת התרבות והספורט. רגב לא השיבה. לא הייתה לי ברירה אלא להשתמש בזיכרונות ממסיבת הצהריים.

פאנג'ויה 2015. צילום: תום סימון

פירוטכניקה בחוף הדקל. צילום: תום סימון

כל יום אני קם חתיך

למחרת החלטתי להתערבב בסחו־הדוניסטים מתוקף שליחותי, אך בעיקר כי מאסתי במבטים החשדניים של הסובבים. הצטרפתי לאורי, חבר ותיק מהתיכון, שהזמין אותי לשתות וודקה מכוס פלסטיק לפני ההגעה למסיבת הלילה בחוף הדקל. כשהגעתי למלון שלו הוא ישב בחברת כמה בחורות שהכיר זה עתה. התיישבתי ליד סיוון, בחורה אשדודית עם שיניים בצבע של רחת לוקום. במהלך השיחה שניהלנו היא ציינה כמה פעמים שהיא בקטע של בחורים עם ריבועים בבטן. הבטתי על הבטן שלי. היא הביטה על הבטן שלי. הבטנו זה על זו. חודש של לחם קל, סלטים נטולי רוטב והתנזרות מטורטיות התגלה כמיותר. גופי לא היה מוכן לפאנג'ויה.

במסיבה עצמה, בכל מקרה, היה לא רע בכלל. ראיתי בחור עם חולצת "כל יום אני קם חתיך אבל וואלה היום הגזמתי", והתעודדתי מהמחשבה שכנראה איני היחיד שלא מקבל בפסטיבל הזה דבר. אורי רקד בחוסר מודעות משווע, ומה שהעסיק אותו באותם רגעים היה דווקא הלוגו של הפאנג'ויה. "אני מת על הסמל של הפאנג'ויה!", הוא צעק לי באוזן תוך כדי ריקוד. "מי הגאון שחשב על כובע הים האדום הזה שהבחורה לובשת? ככה עושים מיתוג אחי, בדיוק ככה". מיותר לציין שהוא לא היה דלוק על משהו.

מקומות של כבוד בגן עדן ובגיהנום. בסר ומרום (צילום: בן מזרחי)

על ספינת השעשועים. בסר ומרום (צילום: בן מזרחי)

קמתי עם הנגאובר קשוח, אך הג'חנון שהגישו בבית המלון, שאיתו קיוויתי לספוח את האלכוהול, העליב אותי גם כחובב ארוחות בוקר שמנות וגם כשמינית תימני. יצאתי לכיוון תל אביב ברגשות מעורבים, מנסה לעכל את התנפצותה של הפנטזיה הניאו־היפית במפגש עם המציאות. פה זה לא טיחואנה, את אמילי ומישל מחליפות קורל ושיראל, ואם אסטה כמה ק"מ דרומה או מזרחה יש אפשרות סבירה שראשי ייערף ושאימא שלי תיאלץ לגלות את זה ביוטיוב. אני לא רוצה למות ככה. אני רוצה למות ממנת יתר של קוקאין שהוסנף בחברתה של אשלי בנסון, רצוי מעצמות הבריח שלה. למעשה, הדבר הראשון שאני הולך לעשות עם חזרתי לתל אביב הוא למלא טופס לוטו. אתחיל לפקוד את הבוטקה הכתום שליד שוק הכרמל מדי יום ראשון. ליסה, אני ואת עוד נגיע לאל.איי. אני מבטיח.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 1132b7ef270361ea