קולו של הקונצנזוס: 11 שנה אחרי מותו – אריק איינשטיין עוד חי

אולי זו השנה הקשה (מאוד) שעברה על כולנו, ואולי זה כי באמת הוא היה אחד בדורו - המוזיקה של אריק איינשטיין קמה בתקופה האחרונה לתחייה בכל מיני צורות. אבישי סלע מנסה להסביר איך זה שגם 11 שנה אחרי מותו - הוא עדיין חי בתרבות הישראלית, יותר מאי פעם
בסצנה אחת מהסדרה של ענת גורן על שלום חנוך שלא יוצאת לי מהראש, הוא מתיישב מולה במרפסת ואומר: "בעוד 50 שנה, אני לא בטוח לגביי, אבל את אריק לא יזכרו". שנייה אחר כך הופיעה סצנה שבה חצי התנצל, אבל הודה ש"זו האמת". אז 50 שנה עוד לא עברו, ולך תדע אם אני אהיה שם כדי לספר, אבל אחרי יותר מעשור אפשר לתת סיכום ביניים – ולהכריז שבינתיים, שלום טעה. עוד מעט זה כבר 11 שנה מהרגע שבו אריק הלך מאיתנו, ונדמה שהוא חי בתרבות הישראלית יותר מפעם.
>> עץ שהוא חבר וגינה שצמחה מתוך קבר של חתולה. העיר של תומש
>> צ'יל מעבר לירקון: הכירו את בית חנה ברודצקי, הבית השלישי שלנו
גם בתקופה האחרונה אפשר לראות את הסימנים: עידו מוסרי יוצא עם מופע משירי הילדים שלו; עוזי נבון מוציא אלבום ומופע משיריו; מחזמר משיריו עומד לעלות על הבמות; יוצר ההיפ-הופ מאיור הוציא אי.פי חדש שכולו סימפולים מהשירים שלו. השיא היה הקאבר הגרנדיוזי והכואב עד מוות של ברי סחרוף לאחד מגדולי שיריו, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" – שהוא כתב עם יצחק קלפטר ז"ל.
ובכלל, קשה לפתוח את יוטיוב בלי לראות אנשים – צעירים כמבוגרים – שעדיין שרים את שיריו. הקליפים והשירים שלו עדיין מופיעים בכל מקום. במצעד האמנים הכי מושמעים ברדיו הישראלי הוא נמצא במקום השלישי – כשלפניו ברשימה רק אייל גולן ושלמה ארצי, שניהם אמנים בשיא חייהם והקריירה שלהם, כאלה שקורעים את הבמות. אריק כבר 40 שנה לא פתח קופה, והוא עדיין שם. רלוונטי מתמיד.
אז מה גרם לקאמבק הזה לתודעה שלנו? איך דווקא עכשיו הוא נוכח כל כך בתרבות שלנו, יהיו שיגידו – אפילו יותר מאשר בסוף ימיו כשעוד חי? נדמה לי שהתשובה נעוצה באירוע אחר, שקרה לפני שנה – והוא אסון ה־7 באוקטובר. יש משהו באריק שתמיד ידע להיות הכתף המנחמת שלנו, בטראומות הגדולות. איכשהו, תמיד חזרנו אליו. הנה כמה סיבות לכך שהוא עדיין כאן.
1. הקול
קודם כל, זה מה שהכי בולט. קול הבס העבה והייחודי, שמניע לך את הנימים הכי כמוסים שבלב. הוא עבד לאורך חייו עם המלחינים הכי גדולים שלנו, אבל הקול שלו הצליח להתעלות גם על הצלילים הכי משוכללים של רכטר וגבריאלוב, שם טוב לוי וקלפטר. מעל כולם, הוא היה. ועד היום, הלב שלי עוצר כשאני שומע אותו, גם אם זה שיר ששמעתי כבר 5,000 פעם.
2. המילים
אריק לא היה הפזמונאי הכי גדול שלנו, אבל הוא כן היה סוג של מדייק לאומי. בשפה הפשוטה שבה דיבר (ועוד נגיע לפשטות), הוא ידע לכוון חץ ישר ללב של המאזינים שלו. לדבר אליהם באחד על אחד. כמו חבר טוב. ונדמה שבתקופה הזאת, כולנו היינו צריכים לדבר – או לפחות שיהיה שם מישהו שיקשיב. ויזכיר שלא הכל אבוד. גם אם זה דרך שיר מלפני חמישים שנה.
3. הקונצנזוס
אני לא איש דתי, אבל אמונה דתית אחת בכל זאת יש לי: המוות של אריק איינשטיין ז"ל, בלילה השחור של ה-26 בנובמבר 2013, היה הרגע שבו הכל התפרק. אריק היה הדבק האחרון שהצליח לחבר ישראלים מכל הקצוות, הדתות, הגזעים, המינים – הוא היה הקול של ישראל, אשכרה. ובתקופה שבה כל אחד מאיתנו שאף לחזרה למשהו שכולם יסכימו עליו, החזרה אליו – כנראה – היתה בלתי נמנעת.
4. הפשטות
כי בתקופה שבה אמנים מתחבאים מאחורי הפקות משוכללות ומכונות תופים ויחצ"נים והרבה הרבה דאווין, אריק בסוף היה איש פשוט. מישהו שלא גר בדירות יוקרה, אלא בבית קטן; מישהו שבכל ראיון שלו הרגשת שאתה מדבר עם בנאדם ולא עם פלקט. יש משהו בנפש שלנו, שבתקופות סוערות, מחפשת את הדבר הבסיסי ביותר – את הבית. אריק מסמל את הבית הזה, את המקום החם והנעים והלא שופט, שכל אחד מאיתנו צריך לפעמים. אחרי כל המסעות בחוץ, כמה טוב שבאנו הביתה.
אפילו ברמה הפסיכולוגית, הטראומה הכבדה שלה-7 באוקטובר גרמה לנו לחפש אחרי מפלט. משהו שיכול ללטף לנו את הכאבים, להרגיע מעט, לנסות ולמצוא פשר או אופטימיות גם בתוך החושך הגדול. וזה מה שהיה באריק – נאיביות בריאה, אמונה בטוב האנושי, גם בתקופה שבה יש לך תחושה שאנחנו ביקום מקביל ואפל. המוזיקה של אריק היא כמו סממן לכך שעם כל המורכבות בנוסטלגיה, פעם היה נורמלי. ואם פעם היה נורמלי, אפשר לחזור לנורמליות הזאת באיזושהי דרך שוב.
פחות מחודש אחרי ה-7 באוקטובר, הסינגל לשיר "חמלה", שכתב ב-2002 ללחן של ארקדי דוכין, יצא שוב בגרסה עירומה ופשוטה יותר. אתה מסתכל על המילים, וחושב שנה אחרי על מה שקרה שם – ומבין שאריק ידע את הכל. ואולי הוא גם ידע טוב מאוד מתי ללכת.
"והימים ימים קורעים
הלילות לילות קרים
הקירות קירות חלקים
ואנחנו לבד לגמרי לבד
הנר רועד ודועך
הים עולה על גדותיו
והאור מתרחק והולך
שוב הוא מסתיר את פניו
והלב נקרע מכאב
הלב מתפוצץ מזעם
הלב מתמלא בחמלה
פעם אחר פעם".