אחרי שבשבוע שעבר היא נאלצהלהגיב לשבוע מאוד עמוס באירועים, המציאות – וגם "ארץ נהדרת" – חזרו לשגרה הסטטית של פוסט המלחמה. ההפגנות למען/נגד הגיוס די נמוגו, פרשיות ההסתדרות והפצ"רית המשיכו מאחורי הקלעים, ושוב אנחנו בלופ של חוק גיוס, ועדת חקירה, חטופים חללים שחוזרים לאט מדי ובעיקר, הבחירות שמתקרבות ללא מועד חד משמעי. אבל נדמה ש"ארץ נהדרת" מצאה לעצמה כיוון חדש – ביותר ממובן אחד.

המלחמה שהיתה כאן בשנתיים האחרונות הכניסה את "ארץ" לחליפה של ממלכתיות. היא הרגישה צורך להיות יותר מאופקת, וכתוצאה מכך, גם פחות אדג'ית ומצחיקה. עם סיומה של המלחמה (לפחות במובן המפורש), שני הרסנים השתחררו – "ארץ נהדרת" מרשה לעצמה הרבה יותר להצחיק, וגם הרבה יותר לנשוך ולהיות סאטירית.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

כך קרה, למשל, עם מערכון הפתיחה של התכנית – שאמנם לא התייחס ישירות לאיומים על גיא פלג, אבל כן ידע לבוא מסביב. מערכון "יום האבל הלאומי" היה מוצלח – בעיקר כי הוא הצליח לשקף דרך סאטירה את המונח המעצבן ביותר שקיים בשיח הפוליטי – "וואטאבאוטיזם". הוא התייחס ליום שבו יירצח עיתונאי, ואת תגובות הממשלה – דרך הנציגים, נתניהו, גוטליב, יואב קיש ועידית סילמן – שאמנם מזדעזעים מאוד, "אבל"…

היו שם גם רפרנסים ברורים לרצח רבין (שהוא, כאמור, מוטיב חוזר בהיסטוריה של "ארץ נהדרת"), כולל השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא/ אבל היו גם חסימות כביש מהצד השני", גם אם חסרונו של חברם לערוץ ומלך הוואטבאוטיזם עמית סגל הורגש, בעיקר כי רק כמה שעות לפני כן הצדיק סגל את ריסוס הגרפיטי המאיים על הקולגות מערוץ 13 ב"אבל" משל עצמו. ובכל זאת זה עבד, בעיקר כי המערכון הצליח לשקף דרך הזעזוע משהו עמוק על השיח הדפוק שהתפתח מסביבנו, זה שכבר לא רואה דברים כפשוטם, אלא עסוק בחשבונות ובמשחק האהוב "מי גינה מתי".

אחרי הפתיח, קיבלנו חלק קצר מאוד שהתייחס לפגישת טראמפ-בן סלמאן, לכאורה על הראש של נתניהו. האמת היא שבעיניי הוספת החלק הזה נראתה קצת מאולצת, ומרגישה מאוד כמו משהו שנזרק לליין אפ של התכנית בדקה ה-90 (בעקבות הפגישה בין נשיא ארה"ב ליורש העצר הסעודי, שהתקיימה ערב לפני), וזה בעיניי היה לא הכי דרוש. למרות שיצאה מזה פארודיה מקסימה על "אלאדין" ו"עולם חדש" (ומה צריך יותר בשביל לקנות אותי מאשר להיט של דיסני? כן, תתמודדו), זה הרגיש קצת מתאמץ. ולא חייבים.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

החלק המרכזי של התכנית, גם לפי הפרומואים, היתה ועדת החקירה הפוליטית שעומדת לקום, על גופתה של ועדת החקירה הממלכתית שהיתה צריכה לקום. אחרי מערכון "ברוך קובר האמת" בשבוע שעבר, הפעם הלכו על מערכון סאטירי ורחב יותר שהיה בעצם לב התכנית. הנשק היה שימוש בשעשועון "כוכבים בריבוע", שעלה בשבועות האחרונים ב"קשת" – עוד פרק שבו ארץ משתמשת בשפה בידורית וקלילה, כדי להשתמש ולהגיד משהו עמוק יותר. ממש כמו מערכון אייקוני אחר מלפני 17 שנה.

הרפרנס המובהק כאן היה להיסטוריה של "ארץ" – זה נראה, ובעיקר הרגיש, כמו "אחד נגד 119" מינואר 2008, המערכון שנחשב עד היוםלאחד הרגעים הכי סאטיריים בתולדות התכנית. אז, הפארודיה היתה על השעשועון "אחד נגד מאה", כאשר במקום 100 המשתתפים היו 119 הרוגי מלחמת לבנון השנייה (וכל תשובה לא נכונה גרמה למותם). הפעם הקריצה היתה לפורמט של השעשועון בו שמונה חברי ממשלה (וליאור נרקיס אחד, אולי כדי להקליל) ענו שקרים מוגזמים – אבל לפי חוקי הפורמט, מדובר באמת צרופה ובטיוח קל.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

דבר אחד לא דומה בין שני הקטעים – "אחד נגד 119" הרגיש בזמן אמת הרבה יותר כואב. ההחלטה להציב הפעם פוליטיקאים שכבר מזמן הפכו לקריקטורות, ולא לחבר את החלילות והטמטום שלהם ישירות לטרגדיה, קצת הוציאה את העוקץ ממערכון שכזה. חלק מהשחרור ש"ארץ" חווה היה צריך לאפשר לה להיות יותר בוטה בדרך שבה הציגה את הדברים – ולכן לטעמי הוחמצה כאן הזדמנות. היו תנאים מעולים לייצר מערכון אייקוני, וזה נגמר במשהו שלא יעמוד ברף הסאטירי הגבוה של מערכון פוסט-וינוגרד.

מה שהיה מוצלח יותר היה הסקשן שבו מתייחסים (גם כאן, לא ישירות אלא בעקיפין) לפוסט שפרסם נתניהו נגד ינון מגל ועמית סגל, על רקע הביקורת לייט שלהם כלפי נתניהו, והתדרוכים שלו נגד הפצ"ר החדש אייל אופיר. הדרך שבה שרה שלטה בבעלה היתה משעשעת מאוד, וסגרה פתיחה טובה בסך הכל – גם אם היתה יכולה להיות טובה יותר.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אחרי ה"עוד כותרות" הגיעה ההתייחסות לסרטון ויראלי שצף (תרתי משמע) השבוע, זה של השר יצחק גולדקנופף בספינה על הדנובה. קשה להתעלות על הסרטון המקורי, שהיה מאוד מצחיק ועצוב גם בלי הפארודיה, אבל מה שהודגש כאן שוב זו העלייה הנהדרת של שרון טייכר – מי שהתחיל ב"ארץ" בעיקר ככותב, והולך ומתחזק ככוח משמעותי ברמת הקאסט. יש לטייכר את הכריזמה גם כשחקן ולא רק כאישיות מאחורי הקלעים, וזה מוכח הפעם נהדר בדמות אייקונית.

החלק השני של התכנית הורכב מארבעה מערכונים שונים ולא אחידים ברמתם. בובות ה"לבובו" הפרו פלסטיניות היו מבוימות לא רע (וגם נשאו איתן מסר על יחסינו עם העולם), אבל לדעתי היו רפרנס ספציפי מדי ולכן זה פחות קלע; הפרידה מאביחי אדרעי – דמות שהיתה נכס לא קטן של "ארץ" – הצחיקה מאוד; ליב יטאנוב שלא שחזרה את ההצלחה מהמערכון הראשון – ומעל הכל, השוס הגיע במערכוני נתב"ג שממשיכים בגרף עלייה חד.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אין מה להגיד, זה פשוט עובד. היציאה מהלופ הפוליטי לעבר משהו שהוא חוויה כל כך ישראלית – נמל התעופה והשאיפה לצאת כבר לחו"ל, עשתה טוב למערכון הזה, ובעיקר לשחקנים של "ארץ". הפוקוס, מבחינתי, נגע לשניים עיקריים – גיתית פישר, אחת מהקומיקאיות הטובות בישראל לדעתי, שנותנת בראש (כולל עם הופעת אורח חמודה של שחר גל, מהעונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון") עם תפקיד ממיס וגם עומר עציון, שהולך והופך למגמה בעלייה (אפרופו החיקוי הגדול של טראמפ, ומקומו הגדל והולך בחיינו).

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

"ארץ נהדרת" ממשיכה בדרך המאוד חיובית של העונה הזאת – האנרגיות עוברות הרבה יותר חלק, התכנית יותר שוטפת והיא מצליחה הרבה יותר להצחיק מאשר בשנתיים האחרונות. ועם זאת, אני חושב שדווקא ברגל הסאטירית אפשר וצריך לעלות מדרגה נוספת. אם יש משהו שלמדנו מ"אחד נגד 119", היא שארץ בהחלט מסוגלת להיות בועטת ממש כשהיא רוצה. מולי שגב ודוד ליפשיץ הם אמנם אוהדי הפועל, אבל נדמה לי שמול המציאות הישראלית המרתיחה, קצת "מכביזם" מהסוג הישן לא יזיק. בשביל לפרק מכונת רעל, צריך יותר מ-0:1 קטן.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה