בועטת בממסד: אולגה רובין היא אלופת הארץ בג'יו ג'יטסו, ולא מתנצלת לרגע

לא משנה כמה בחורים חתיכים יסתובבו במתחם המשקולות המרווח של חדר הכושר פיור – נטולי חולצה, נוטפי זיעה ומתנשפים ככלבי פאג בפארק הירקון – סביר להניח שאעדיף לבהות באולגה רובין. לא בגלל החולצה שמסמנת שמדובר במאמנת אישית, לא בגלל הבלונד ולא בגלל שרירי התאומים המרשימים (אלוהים, אני רוצה את שרירי התאומים האלה!), אלא כי הבחורה נוטפת גירל פאוור. רובין, 25, קטפה לפני חודש וחצי את תואר אלופת ישראל בג'יו ג'יטסו ברזילאי – אמנות לחימה שנוצרה במקור כשיטת הגנה עצמית וכיום היא חלק בלתי נפרד מתחרויות הלחימה המשולבת (MMA). לו הייתי אולגה, הייתי מסתובבת עם הגביע על הראש, אם כי יש סיכוי שהוא היה גורם ללא מעט אשכים לנשור על רצפת המכון. אחרי הכל אנחנו אמורות להיות אלופות בבלט. שזה משהו שיכול היה לקרות, כי אותה חיה רעה בעצם התחילה מחצאית טוטו.

"החיבור שלי לספורט התחיל בגיל 3, עם התעמלות אמנותית, התעמלות קרקע ובלט. הכי דברים של בנות". היא אומרת לי בפגישתנו שנערכה קצת אחרי אימון אישי שבו היא לימדה אותי איך לחנוק תוקף באמצעות הירכיים. "הסוויץ' מבלט לאמנויות לחימה הוא קיצוני. בבלט לא רואים כעס או אגרסיות. אם יש כאלה, הם מופנים פנימה".

מתי הפכת להיות אישה שמפנה את הכעס החוצה ומביאה גם תואר?

"לפני שנתיים, לאחר שנים שבהן דיברו אליי לא יפה ברחוב וכמה פעמים שבהן ניסו לשדוד אותי – שנים שבהן הרגשתי שמנסים להוריד לי את הביטחון כי אני אישה – ראיתי קרב תחרותי של MMA שבו השתתפה לוחמת בשם רונדה ראוזי. ראיתי את האש בעיניים שלה, את הדרך שבה היא מסתכלת 'דרך' היריבה שלה; ואחר כך יורדת מהזירה ומחייכת בצורה הכי נשית שיש. זה מאוד קרץ לי. באותו היום התקשרתי ל־MMA ישראל ואמרתי 'אני באה!' “.

וזה בלי שום ידע מוקדם, אחרי שעסקת רק בבלט.

"כן, לא היה לי שום בסיס. התחלתי להתאמן אצל מושיק קידר בחולון, ואחרי חצי שנה התחלתי להגיד שאני רוצה להתחרות. התאמנתי באגרוף תאילנדי וב־MMA יחד, ובנפרד למדתי גם ג'יו ג'יטסו – אמנות לחימה שבה הכל מתחיל מהקרקע ולומדים בה שליטה במצב שבו את על הרצפה. זה שחמט אנושי. אחרי חמישה חודשים שבהם התאמנתי שלוש פעמים בשבוע עליתי להתחרות. לא היה לי מושג מה אני עושה, אבל ניצחתי בקרב הראשון. בקרב השני, שהיה קרב הגמר בתחרות, הפסדתי. הרגשתי סוג של כישלון אישי, אבל הבנתי שעכשיו מתחילה העבודה שלי. לפני חצי שנה מצאתי את המאמן שלי, עידו פריינטה, ואמרתי לו 'אני רוצה להתחרות'. הוא לא אימן נשים לתחרויות קודם לכן".

הכי "מיליון דולר בייבי"!

"לגמרי. ומפה היה סוויץ'. פעמיים ביום, לא משנה מה, אני מתאמנת עם האנשים הכי חזקים בארץ. וככה הגיע גם התואר. עכשיו התכנון הוא להילחם חזק בארץ בחצי השנה הקרובה ואחר כך – אליפות העולם".

אך הקרב של רובין לא נגמר רק בהכנעת היריבה בזירה, שכן גם בשנת 2015 אישה חזקה היא עדיין קוריוז. אנחנו משחקות בזומבה ובפילאטיס בזמן שזירת הלחימה נותרת מחוץ לתחום, ובארץ מדובר במרחב גברי מובהק. "בסופו של דבר מדובר בקרב תרנגולים במקום סגור, ומייחסים לקרבות האלה מאפיינים גבריים”, אומרת רובין. "לא מייחסים לנשים את האופציות להיות אגרסיביות, וזה כל כך לא נכון. נשים פשוט לא תמיד יודעות איך להוציא את האגרסיות שלהן, אז הן רצות או מקסימום מאגרפות שק”.

את מרגישה שהעובדה שאת עוסקת בתחום הזה מאיימת על בחורים?

"כן. בחדר כושר קוראים לי אולג כי אני לא מרימה משקולות 'כמו בחורה'. מייחסים לי תכונות גבריות, לא משנה מה אני עושה. בזירה אני צריכה להתחבר לתכונות שנחשבות עדיין ליותר גבריות כמו אגרסיביות, אומץ. לא ברור למה זה עדיין ככה. אני אישה ואני עושה מה שאני עושה. אני לא מחפשת להיות או להתנהג כמו גבר, אבל זה מה שמייחסים לי. אז זה חמוד שקוראים לי אולג, אבל זה קצת סוגר את הנשיות שלי. אני גבוהה, שרירית, חזקה. מבחינה נורמטיבית בנות לא רוצות להיראות כמוני, הן רוצות להיראות כמו דוגמניות”.

מה זאת אומרת?

"כמאמנת אישית אני פוגשת בנות שמבקשות ממני לאמן אותן ולעזור להן להתחטב, אבל הן מדגישות שהן לא רוצות להיראות כמוני".

שזה הזוי, כי אני התאמנתי איתך, ועל הבטן שלך אפשר לגרד מוצרלה! זה מעורר קנאה!

"כן, אבל אישה עדיין צריכה להיראות חלשה ושברירית”.

וזה מעליב אותך?

"לא, כי מבחינתי אני נראית טוב. אם את חושבת שזה לגיטימי להרעיב את עצמך, זו בעיה שלך ולא שלי. אני אוכלת בריא והרבה. יש כאן עיוות לגבי איך אישה צריכה להיראות, ובשביל להיראות כמוני את גם צריכה להתאמן שש שעות ביום".

אכן, בחורה שרירית וחזקה זה דבר מאיים. המשפטנית הפמיניסטית קתרין מקינון אף טענה באחד מכתביה שגברים מאומנים להיות חזקים בעוד נשים מאומנות לחולשה, שכן מי שחלש פיזית חשוף יותר להתעללות, להטרדה ולאונס. רובין מבקשת לשנות את המצב ולחזק נשים תודעתית ופיזית במסגרת אימונים אישיים להגנה עצמית. "בחצי השנה האחרונה ניגשו אליי בחורות שחוו תקיפה וביקשו ללמוד אצלי במסגרת אישית. האימון משלב ג'יו ג'יטסו, קרב מגע, ג'ודו – זו פרקטיקה שמשלבת את כל אמנויות הלחימה כדי שתוכלי לפעול בכל מצב".

ביצעת את הפרקטיקה הזו בזמן אמת?

"הפעם הראשונה שיישמתי לחימה מחוץ למכון הייתה לפני שנה. טיילתי עם הכלבים שלי בחולון, בחצות, לבד. ישבו כמה ערסים והכלב משך לכיוון שלהם והחל לרחרח את אחד הבחורים, שקם וניסה לבעוט בו. ניגשתי אליו, ביקשתי שיפסיק ולפתע הוא שלף לעברי אגרוף. לא חשבתי פעמיים, תפסתי לו את היד ושברתי אותה אחורה. גם את האף. נטרלתי אותו, תפסתי את הכלבים וברחתי. ברגע שהתקיפה מתרחשת, את צריכה להגיב. לא סתם להיכנס לתוך קטטות. אם אין אופציה להימנע מזה – דעי להגן על עצמך. זו אני אני עם פנס בעין או הוא עם אף שבור. אנחנו יותר חשופות לפגיעה, ובכל זאת נשים בוחרות להימנע מאמנויות לחימה".

מה החלום הבא?

"להיות אלופת עולם ולפתח קריירה בתחום. אשמח גם לראות בנות שמגיעות לחדר כושר ומבקשות ללמוד איך לעשות סקוואט ולא איך לרוץ. זה יגרום לי להיות יותר רגועה ביומיום. ואת יודעת מה? אני אשמח שיגיע יום שבו לאישה חזקה לא יקראו בשם של גבר, כי אני אישה ואישה לוחמת”.

ונשואה. לגבר.

נכון! אני אפילו לא לסבית, מה שמאוד מפתיע אנשים, שבטוחים שאם אני חזקה אני אוהבת נשים. לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אני נשואה באושר. לאנשים קשה לדמיין אותי כאשת משפחה, אבל אני לגמרי כזו. אני לא לובשת את המכנסיים בבית, אבל יש לי המון זוגות בארון. כן, אני פמיניסטית, ואני מחפשת שיוויון, ואם אני יכולה מדי פעם להתאמן מול גבר ולהכניע אותו, אני אומרת "אש!”.

אולגה רובין, 2268471־052