מי זכר בכלל ש"בואו לאכול איתי" יכולה להיות כל כך מעניינת

העונה הערבית של "בואו לאכול איתי" מגיעה בעיתוי חשוב מאי פעם, כשהחברה הערבית בישראל נדחקת לפינה והציבור היהודי רואה אותה כמקשה אחת סטריאוטיפית, ומציגה בגאווה את השוני, המגוון והמורכבות של הערבים אזרחי המדינה, עם כל הקסם של הפורמט. חבל רק שהיא לא משודרת בכאן 11
מדובר באחד הפורמטים המצליחים ביותר של התאגיד: "בואו לאכול אותי", סדרה שיובאה לארץ עוד בימי רשות השידור הישנה והלא-משהו, רצה כבר שמונה עונות מ-2012 ועד עצם היום הזה. עכשיו מגיע טוויסט חדש בעלילה: עונה של "בואו לאכול איתי" בערבית, שמשודרת בערוץ מכאן 33.
>> פיל גוד בעברית: הסדרות הישראליות שתמיד מוציאות אותנו מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של סדרות הטלוויזיה הישראליות
מה שתמיד עובד וקסום ב"בואו לאכול איתי" הוא המפגש – בתקופה שבה אנחנו כבני אדם יותר ויותר מתקבצים בפינות שלנו ולא ממש יוצרים קשר עם אנשים שונים מאיתנו, ב"בואו לאכול איתי" שמים את כולם מסביב לשולחן – ישראלים ממקומות שונים, צבעים שונים ודעות שונות שמצליחים להקרינג' אחד לשני את הצורה ביחד. הסיפור הגדול של העונה הזו של "בואו לאכול איתי" הוא החברה הערבית. כמו החברה החרדית, למי שאינו חלק ממנה היא נראית כמו מקשה אחת, אך האמת היא שבתוכה יש הרבה מאוד ניואנסים שאנחנו עיוורים להן. את זה מציגה העונה הזאת בגאווה: את השוני שבין ערביי ישראל, את העובדה שהם לא עשויים מאותו החומר, את המציאות שבה חלקם הם הפכים מוחלטים אחד של השני.
עלאא, למשל, הוא בחור דתי רדיקלי עם מאמי אישיוז. נעם היא קוסמטיקאית ומחליקת בוטוקס עם אג'נדה פמיניסטית. ריהאם בחרה בעריכת דין כדי לייצג את בתה עם צרכים מיוחדים, נידאל הוא פרקליט עבריינים עם חוש צדק מפותח, בקיצור סמטוכה אחת שלמה, שלא ברור איך היא מתיישבת יחד. וזה בדיוק הניצוץ שתמיד הופך את "בואו לאכול איתי" לטובה כל כך.
העונה הזאת מגיעה בעיתוי שהופך אותה חשובה יותר מאי פעם, כאשר ערביי ישראל נדחקים לקרן זווית. הם לא על המסך שלנו בתקופה של מלחמה (מי שכן, צריכים לעבור בדיקת נאמנות מאוד מדוקדקת), ובטח שאין אף פעם מקום להציג את המורכבות שלהם. אבל ב"בואו לאכול איתי", גם אם ההיבט הפוליטי פחות נוכח, אפשר לראות את הגוונים, להכיר בהם ולהבין משהו אנושי על כל אחד מהם. וכן, היופי הוא שמיד אתה מתחבר לאחד ומתעצבן מאוד מהאחר. ככה נראה שילוב אמיתי וקבלה אמיתית, לדעת שבתוך כל חברה אנושית יש ספקטרום ויש בתוכה כל מיני סוגי אנשים. על חלקם אתה יכול מאוד לכעוס, אבל באותה מידה גם להבין מאיפה הם באים כשהסיפור שלהם נפרש מולך. ולכל אחד גם יש את הצדק שלו.

אני מודה שאני פחות אוהב תכניות בישול ואוכל בכללי. קצת קשה לי לשפוט על המסך משהו שאי אפשר להרגיש בצפייה (בניגוד לתחרויות כישרון בתחומים אחרים, למשל), אבל ב"בואו לאכול איתי" האוכל הוא הרי רק תירוץ נחמד למה שמתרחש בין ביס לביס – לשיחה, להתנגשות שבין המשתתפים, לחיכוך שמייצר דרמה. גם את זה תמצאו בעונה הזאת.
"בואו לאכול איתי" נולדה ב-2012. גם אז היו רשתות חברתיות, אבל זו היתה תקופה הרבה פחות מקוטבת ומקטבת, תקופה שבה היה אפשר לייצר שיחה שכזו כי היא התקיימה גם במציאות, כי ניסינו, לכל הפחות, לגעת באנשים שונים מאיתנו ולנסות לדבר איתם. היום, ב-2025, המציאות הזאת נראית כמעט אוטופית. אולי זו הסיבה שבגללה, דרך ההומור והציניות, טוב ש"בואו לאכול איתי" קיימת כדי לאפשר את ההבנה שבסוף – בלי הקשר בינינו, ובלי הדיבור בינינו, ובלי להכיל את חוסר ההסכמה בינינו – אף פעם לא נצליח לאכול כמו שצריך. בקושי לנשנש.
>> "תפדלו על עשא", החל מהערב ומדי ערב, 20:10, מכאן 33