פסח, כידוע, מכיל את הדיסוננס הגדול ביותר של היהדות: זה חג שבו (אם אתה שומר את מצוותיו, כמובן) אין מה לאכול, אבל איכשהו כולם אוכלים. זה החג היחיד שעצם קיומו נפתח בסעודה – היא ליל הסדר, אולי המנהג היהודי הכי ותיק והכי נפוץ בישראל של היום.בפורים יש את החוכמולוג שלא מתחפש (תפסיקו להסתכל עלי ככה), בחנוכה לפעמים באים להדלקת נרות ולפעמים לא, בסוכות בדרך כלל מעדיפים להכין קישוטים לסכך ברודוס מאשר בפתח תקווה. איכשהו, רק הסדר – הסעודה הגדולה של היהדות – נשאר בחיים מאז ועד היום.

>>

וכיאה לחג שאוכל הוא מרכיב משמעותי בזהות שלו (לטוב ובעיקר לרע), לקראת סיומו כאן 11 שולפת את המסורת השנתית שלה: ספיישל פסח של "בואו לאכול איתי". כבר שנה שלישית שהתאגיד מעלה את להיט הדוקו-ריאליטי לגרסה קצרה ומהודקת (חמישה פרקים, בניגוד ל-30-25 פרקים בעונה רגילה) שמכילה אוכל כשר, אירוח כיד המלך וכמובן – קרינג' נהדר לבלות איתו עוד ערב של אכילה רגשית.

בדומה לספיישל הקודם, גם במקרה דנן – על משקל הראפר פלד – השאירו את הבמה למקצוענים. בספיישל הראשון (2024) קיבלנו מעין גרסת VIP של "בואו לאכול איתי" עם המצטיינים מהעונות הקודמות. בשנתיים האחרונות, המגמה היא לתת ביטוי יותר לאנשים שבאים מתחום המסעדנות, שאוכל הוא המקצוע שלהם; אלא שבאופן אבסורדי, דווקא בבית הם יוצאים מאיזור הנוחות, כבר לא מתחבאים מאחורי המסעדה, ממש צריכים להסתכל בעיניים של מי שלא אוהב את האוכל שלהם.

וכמו בכל ספיישל גם כאן יש סלב – בספיישל פסח הראשון קיבלנו את רועי עידן, בספיישל הקודם את סמדי בומבה (אקס "מאסטר שף") והפעם מסמר הערב הוא טל רשבסקי. השף-מסעדן המכונה "הפסטה נאצי" (להבדיל מההוא של המרקים) שהתפרסם בזכות סרטון "דוקותיים" של התאגיד מלפני שלוש שנים שתיעד את דמותו המיוחדת (ועוד לפני זה בטיים אאוט כמובן) – כי כמו שאמר קריימר, הוא לא נאצי, הוא פשוט קצת אקסצנטרי, כמו רוב הגאונים.

ברור שסדרת הספיישלים הזאת סובבת סביבו – הוא זה שמצולם הכי הרבה, שמופיע הכי הרבה ב"טסטמוניאלס", ובאופן כללי בהפקה ידעו לזהות היטב מי האיש שייצר את העניין – ואת הרילס שיעופו אחר כך בטוויטר. אבל כמו שאומרים בדרך כלל בפרסומות, באנו בשביל רשבסקי – ונשארנו בגלל מישהי אחרת לגמרי.

גם כאן, בחמישייה שמרכיבה את הספיישל, נעשה ניסיון לעשות מעין "ליהוק ריאליטי" – קצת מכל דבר. רשבסקי הוא טיפוס בפני עצמו – הדמות הקרה והטיפה יותר מרוחקת (אבל רק חכו שתראו מה מסתתר מאחורי הקוצניות הזאת); לילי בן שלום היא ה"אמהית", בעלת מסעדה גאורגית משוק הכרמל שאוהבת לחבק ולקרב; יוסי שטרית הוא "הגבר" העממי יותר שפחות מחפש להתפנפן; בנצי "הכובען המטורף" ארבל הוא סוג של אושיה תל אביבית שנראה כמו הכלאה בין שרן ייני והראפר כהן (ממש אוהב את שניכם); ובסוף, מגיעה משפיענית האוכל חן קורן. האישה ששווה להתאהב בה בספיישל הנוכחי.

קורן מגיעה עם חזות שאמורה, בתודעה הישראלית המקובעת והדי מעפנה שייצרנו לעצמנו, לעורר חשד – היא מגיעה עם כיסוי הרא, שמעיד שהיא דתייה. אבל היופי ב"בואו לאכול איתי", והרגעים שבהם היא מצטיינת, הם ברגעים שבהם היא מצליחה לשטות בדעות הקדומות. קורן היא הדמות להזדהות איתה בתוך ים הקרינג' שמסביב, מישהי שאמנם מחזיקה באמונה דתית, אבל לא מרגישה שזה מגדיר אותה. זה לא מונע ממנה לחיות עם בעל חילוני או לאכול, במסגרת תפקידה כמשפיענית אוכל, במסעדות לא כשרות. וזו, בעיניי, הבשורה של העונה הזאת.

בתקופות מלחמה זה כמובן יותר קיצוני, כי כולנו עייפים וחרדתיים וקצרים, אבל גם בימים שקטים יותר כנראה שהדבר שהכי מבאס בישראליות – לפחות כפי שהיא משווקת כלפי חוץ – הוא הדוגמטיות. האמונה שאנחנו בני אדם שמגיעים עם סט ברור של ערכים, אמונות וטעמים ואין שום דבר באמצע. או שאתה כאן או שאתה שם. כל מי שסוטה מרוח "המחנה" או "הקבוצה" שאתה משתייך לה נחשב מיד למשת"פ. אני חושב שהתפיסה הזאת היא טעות – היא לא רק לא נכונה, אלא גם לא תוביל אותנו לשום מקום.

המודל שקורן הציעה (למרות שהיא בוודאי לא תקרא לזה ככה), אותה עצמאות נפשית מבורכת, הרבה יותר קרוב למציאות של רוב האנשים. אנחנו לא הפלקטים שהרשתות החברתיות עושות מאיתנו. בכל אחד מאיתנו מתחבא גם מישהו שנגעל מההדתה ומההקצנה ומהאלימות, אבל גם מישהו שלא פוסל את היהדות באופן מוחלט. ה"גם וגם" הקלאסי הזה התבטא נהדר בספיישל ואולי גם שלח מסר מעבר לפורמט הקליל והמצחיק.

"בואו לאכול איתי" ממשיכה לעשות את מה שהפך אותה לאחד הלהיטים הגדולים של כאן: לקחת את הפורמט הבריטי המקורי ולהעביר אותו ישראליזציה מושלמת. הקריינות (שכתבה דקלה קידר ומבצע באמנות שי אביבי), הציניות שמתערבבת באותנטיות של המשתתפים, הניגודיות בין האנשים שסביב השולחן (כולל הקלאש הבלתי נמנע בין ארבעה מסעדנים לבין מישהי שתפקידה העיקרי הוא לבקר אוכל) והאוכל כמטאפורה להכל – הופכים את הספיישל לדבר המושלם לנשנש בין אזעקה לאזעקה, ממתק (כשר!) שאיתו אפשר לסיים את החג המסויט הזה עם חיוך קטן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• בואו לאכול איתי
• כאן 11
• טל רשבסקי
• בנצי ארבל