הקומדיה השחורה של נטפליקס היא סתם עוד עותק של הלהיט המתחרה

שנת 2024 התחילה מוזר – טילים מאיראן, אנטישמיות עולה על גדותיה באירוויזיון והכל בוער. עם זאת, שום דבר לא הכין אותי לכך שברק ומישל אובמה הפיקו קומדיה שחורה בנטפליקס. ואף אחד לא הזהיר אותי שזה בסך הכל העתקה די מובהקת שקל לזהות, בתור קומדיה שחורה על פודקאסטרים שמנסים לפתור תעלומת רצח. נשמע לכם דומה ל"רק רוצחים בבניין"? לא במקרה.

>> אליה וקוף בה: איך "כוכב הקופים" הפך לסתם עוד סרט חיות מדברות?

במרכז הסיפור של "בודקין" עומדים מנחה פודקאסט כושל, תחקירנית צעירה ועיתונאית עם עבר אפל שנוסעים לעיירה נידחת באירלנד בשם "בודקין", כדי לפתור סדרת העלמויות מוזרות שמתרחשות בעיר. המנחה, גילברט פאוור (וויל פורטה), מנסה להיות הטד לאסו של עולם הפודקאסטים – אדם סופר נחמד וחברותי שרואה קודם כל את האנשים סביבו, ומנסה להסתבך כמה שפחות. אליו מצטרפות אמי, תחקירנית צעירה שרק רוצה להיות עיתונאית, ודאב, עיתונאית אגדית שמסתבכת בשל המוטיבציה המוגזמת שלה להתקדם. המבנה הזה שם במרכז את נושא העיתונות, ואת השאלה "מיהו עיתונאי אמיתי?", שאלה אמנם שאלות חשובות – אבל הסדרה לא עונה עליהן, ומשאירה אותנו עם תחושת החמצה מסוימת.

המבנה שמסתמך על שלוש דמויות ראשיות מציג יתרונות, אבל גם הוא מזכיר יותר מדי את "רק רוצחים בבניין", וזה אפילו לא נגמר בזה – גם דברים קטנים כמו כותרות הפתיחה מרגישות כמו שיבוט לא מוצלח לסדרה המעולה של Hulu. אין מה לעשות, הם עשו את זה קודם, והציבו רף די גבוה ש"בודקין" לא מצליחה לעבור. זה מתחיל עוד בפרטים היבשים – כלומר, בתעלומה ופתרונה – שם נוצרת התחושה שהסדרה לא מצליחה לחדש יותר מדי. אין טוויסטים מפתיעים של ממש, ועד שבכל זאת מגיע אחד, הוא גובל במלודרמה. הדמויות הראשיות אמנם עוברות תהליך שלם, והוא לעיתים גם מעורר עניין, אבל התוצאה לא מציגה שום דבר שלא ראינו כבר בעשרים סדרות אחרות. החידוש המפתיע היחיד הוא הלוקיישן – הנופים האיריים מדהימים, הפולקלור המקומי מסקרן ויש מגוון עשיר של דמויות צבעוניות ומסקרנות. אבל לוקיישן זה לא מספיק בשביל להחזיק סדרה.

גם התסריט של "בודקין" מצליח להיות מוזר. מצד אחד, יש בו שורות דיאלוג מצוינות, ורגע לאחר מכן אנחנו מגלים איזה טוויסט שלרוב מצליח להיות צפוי. וכשהוא לא צפוי, פשוט לא היה לי כל כך אכפת לי ממנו. ג'ז שרף, יוצר הסדרה, מראה דוגמה מצוינת לתסריט מזורז ולא אפוי, שמביא אותנו לסוף די בנאלי שהולך על בטוח. הוא נותן תחושה מאד גדולה שכל הזמן קורה משהו שאנחנו לא בדיוק מצליחים לעלות עליו, ויש כמה נגיעות מקוריות ומעניינות – הן בעיקר מגיעות מהדמויות המשניות כמו הזמר המוזר מהבר או שיימוס הדייג המסתורי – אבל זה מרגיש שהלב של הסדרה לא במקום הנכון, כי הקונספט של "סדרה על פודקאסטים" נשחק די מהר. 

זו לא צפייה בלתי נסבלת, אבל יש בה קאץ' – החלק הקשה שצריך לעבור כדי להינות מהסדרה הוא שני הפרקים הראשונים. מצאתי את עצמי נרדם שוב ושוב מול הטלוויזיה, ומחזיר אחורה כדי לנסות לעקוב – אבל כל כך הרבה אקספוזיציה נוטה להיות משעמם. אחרי שעוברים את זה הצפייה יותר זורמת, אבל כאמור, לא תגלו כאן משהו חדש. זה רק עוד שיבוט נוסף במלחמת השיבוטים האינסופית של שירותי הסטרימינג, ואין לנו סבלנות לשיבוטים חסרי נשמה. היה אפשר להפוך את "בודקין" למשהו מוצלח, אם רק היו משכתבים קצת את הסדרה שלא תהיה צמודה למקור – אבל כנראה שמשפחת אובמה היו עסוקים בדברים אחרים. "בודקין" הוא בהחלט לא זה.
"בודקין", עכשיו בנטפליקס