הייתה שנה קשה: הספיישל שכל ארה"ב מדברת עליו לא כזה עמוק

זה מרגיש הגיוני לפתוח את הביקורת על הספיישל החדש של בו ברנהאם, "בפנים", עם ציטוט של שלומי שבן. "הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני", שר שבן באחד מהבזקי האובר מודעות עצמית שאפיינו אותו בראשית הדרך. אני מספר לכם את זה כדי שתדעו שאני עמוק. או אולי יומרני, טרם החלטתי. ברנהאם היה מעריך את שצף הארספואטיקה העיתונאי הזה, וכנראה היה שמח אם בסיום הביקורת הזו הייתי כותב ביקורת על הביקורת, וחותם בקריצה חצי אירונית שמרפררת לעצמי, כמובן. רק לעצמי. עזבו את שבן.

"בפנים", שעלה בנטפליקס, בנוי כולו על העצמי, או לפחות על העצמי של בו ברנהאם. הבפנים שבכותרת מתייחס בו זמנית לצלילה אינטרוספקטיבית בודדה לתוך נבכי נפשו של הכישרון רב הפעלים שהוא ברנהאם (קומיקאי, שחקן, מוזיקאי, יוטיובר, בימאי ומשורר, בין היתר), ולאותו בידוד שנכפה על כמעט כל אדם עלי אדמות במהלך שנת 2020. הספיישל מורכב כולו מקטעים שצולמו לאורך השנה האחרונה בביתו של ברנהאם – לא גדול יותר מדירת סטודיו סטנדרטית בלב העיר – על ידי ברנהאם, ובנוכחותו בלבד. או כפי שנכתב בכתוביות הסיום: "הוקלט בהופעה חיה בביתו של בו ברנהאם". אין יותר עצמי מזה.

בו ברנהאם, "בפנים" (צילום: נטפליקס)

פייר, מגפה או לא, זה היה רק עניין של זמן עד שקומיקאי שכזה יוציא ספיישל שכזה. ברנהאם הוא בן גאה לדור היוטיוברים המטורף שלמד מגיל צעיר איך להרים מצלמה, לערוך, לשתף ולא לשכוח לעשות לייק וסאבסקרייב. זה דור מעצבן מרוב כישרון (אם כי דור הטיקטוק בדרך לעקוף אותם), ובהתאם למדיום, עסוקים מאד בדימוי העצמי והחיצוני שלהם. ברנהאם אמנם צמח וגדל ליוצר מוערך בזכות עצמו, אבל שנה של בידוד החזירה אותו למקורות – לבד בבית, רק הוא והמצלמה. אוקיי, עכשיו יש גם מגוון רחב ויצירתי של תאורה, אבל העיקרון זהה.

בו ברנהאם, "בפנים" (צילום: נטפליקס)

הספיישל בנוי על שלד שירים, הלחם והחמאה של ברנהאם, ותופר מסביבו רצף סרטונים שנולדו מתוך אותו שיעמום, החל מפארודיה (מוצלחת, עד שהופכת למעצבנת) על סרטוני תגובה ביוטיוב ועד לקטעי אנטי סטנדאפ אירוניים מול צחוק מוקלט. בניגוד לשירים שהפכו אותו לכוכב, הפעם רצף הפאנצ'ים מצומצם יחסית, והייתי מגדיר אותם בעיקר כרעיונות קומיים מוצלחים מאוד שלא חודדו כבעבר. אולי זה טוב, לא חסר קהל בכלל ולברנהאם בפרט שהיה רוצה לראות רעיונות יותר אבסטרקטיים קמים לחיים, אבל החדות שאבדה השאירה בלגן, לפחות לאורך רוב החצי הראשון של הספיישל.

בו ברנהאם, "בפנים" (צילום: נטפליקס)

עד אז, למעט כמה רגעים מוצלחים (כן כן, שיר האינסטגרם של נשים לבנות הוא קטע קומי נהדר), הרוב מרגיש מפוזר. כן, זה פיזור מכוון שנועד להראות את רכבת ההרים הרגשית של הבידוד החברתי, אבל זה לא הופך אותו לפחות מפוזר. החלק המעניין מתחיל להגיע כשברנהאם מתחיל להיפרם ולהישחק, אלמנט שמודגש בעזרת השיער והזקן שלו, שהולכים ומתפרעים יחד איתו. בשלב הזה כמעט ואפשר לשכוח שמדובר בספיישל שנמצא בקטגוריית הקומדיות של נטפליקס, והצחוק הולך ופוחת ככל שהזמן ניכר על זקנו, אבל אלו גם הרגעים הכי חשופים ואותנטיים של אדם מול מצלמה מאבד את זה. 

בו ברנהאם, "בפנים" (צילום: נטפליקס)

בשלב הזה כבר היה לי כמעט קשה להמשיך לצפות. הפוסט-טראומה הלא מדוברת שכולנו סוחבים מאז הבידוד התחילה לצוף, ועל אף השאיפה לספק משב רוח מעודד ביצירה, נראה לי שהתאורות המרצדות בחדרו העדיין כל כך חשוך הזכיר לי את השבוע שבו נשרפה לי נורה ולא מצאתי את הכוח לצאת ולקנות חדשה. זו היתה שנה קשה, אל תשפטו. גם ברנהאם מקווה שלא נשפוט אותו לכף חובה על הטירוף שחווה בשנה הזו, וכך מאפשר לעצמו להוציא יותר מתמיד, באופן מפוזר, לעיתים מוצלח ולפעמים מפוספס, מאד יומרני ולמרות שהוא ממש רצה, לא כזה עמוק.

רגע, אני לא יכול לסגור עם רפרנס לשלומי שבן. זו ביקורת טובה, אני חושב. לא שפטתי אותו יותר מדי, הכלתי את הניסיוניות מבלי לגמרי לזלזל ביומרניות, ויחד עם זאת התייחסתי אליה מספיק כדי שיהיה ברור שזה המוטיב העיקרי. הייתי מוותר על כל ההתייחסות העצמית, אבל ברומא התנהג כרומאי. בטוח אפשר להכניס פה איזה פאנץ' על רומאי, אבל אני מכוון למשהו יותר עמוק מפאנצ'ים. אולי צריכה להיות כאן אמירה, אולי האמירה היא עצם החוסר באמירה. כן, זה נשמע מספיק עמוק. היתה שנה קשה, אני מנסה להיות פחות שיפוטי כלפי עצמי.