חזרנו הביתה: לרקוד עם פאק בונג פאי דנג בשיניים
לעצום עיניים ולדמיין שאתם טועמים ומריחים את בנגקוק? יש רק מקום אחד בתל אביב שבו אפשר לעשות את זה והוא מושלם לקאמבק פוסט-קורונה של מבקר מסעדות. רק הסוף היה מתוק מדי
ב-17 במרץ, ממש למחרת היום שבו הוכרז על החרפת הסגר וסגירת המסעדות, פירסם העיתונאי תומאס פויאל במגזין "מדיום" מאמר שנקרא ה"פטיש והריקוד". כבר אז, כשאף אחד עוד לא בדיוק הבין מה לעזאזל קורה מסביבנו, הגדיר פויאל את האופן שבו יש להתמודד עם מגיפה עולמית: קודם כל מורידים לווירוס פטיש 5 קילו לראש בצורת סגר, ואז, כשהמספרים מתייצבים, מתחילים לרקוד איתו. צעד קדימה, שניים אחורה. אז הנה. הגענו לשלב הריקוד. ומה יותר טוב מאשר לפתוח אותו מול פרטנר מוכר ואהוב? בחרנו ללכת לבית תאילנדי.
אין באמת צורך בהסבר ארוך. בית תאילנדי היא הרבה יותר מסתם מסעדה טובה. היא תו התקן. כל מסעדה תאילנדית שנפתחת תמיד תושווה אליה והעובדה שהפופולריות שלה רק עלתה בשנים שבהם התיירות הישראלית לתאילנד הפכה לסוג של נהירה, העידה יותר מהכל שהיא באמת מספקת את מה שהיא מבטיחה – טעמים תאילנדים לא מתחנפים במנות לא מפונפנות.
הריקוד שלנו התחיל ברגל ימין עם פאק בונג פאי דנג, מנה שהתיאור (והמראה) שלה עושים לה עוול. על הנייר מדובר בעלי מורנינג גלורי (שמזכירים קצת תרד ומכונים תרד מים) מוקפצים עם רוטב ושום. בפועל זאת אחת המנות הטובות שטעמנו מזה זמן. ההקפצה שומרת על המרקם הקראנצ'י של העלים והשילוב בינו לבין הרוטב יוצרים שילוב טעמים מהסוג שאתה עוצם עיניים ומנסה לשחזר גם למחרת. תוסיפו לזה גם את הסום טאם, סלט פפאיה חריף עם עגבניות ובוטנים ברוטב דגים שהיה קליל וטעים, והצעד הראשון הסתמן כהצלחה.
המנות הראשונות החמות הלכו צעד אחורה. הפופייה גונג, אגרול ממולא בשרימפס, היה נחמד אבל קצת מאכזב. התחושה הייתה שיחס הבצק/מילוי יכול להשתפר. הים פה סום, קינג פיש מטוגן ופריך שמוגש עם בוטנים, גינג'ר ופלפלים חריפים, לצד עלי חסה שבהם עוטפים את כל המרכיבים יחד, הומלץ על ידי המלצר אבל לא עמד בציפיות. הביס עצמו היה לא רע, כולל הקראנצ'יות הנדרשת, אבל משהו בטיגון של הדג השאיר אותו קצת יבש.
ואז הריקוד באמת תפס קצב: לשולחן הגיעו סיקונג מו – 450 גרם צלעות חזיר פריכות ברוטב חמוץ מתוק – שהיו לא פחות ממושלמות. הצלעות מלאות השומן מרגישות כאילו בישלו אותן שעות ואז השחימו אותן מבחוץ, מה שמייצר מהן משחק מרקמים בפני עצמן. קודם הקראנץ' של החלק החיצוני ואז רכות בלתי נתפסת של בשר. יחד איתם הוגש מרק פפאיה, שגם בו בושל הבשר, מה שנותן לו טעם עדין שמשתלב נהדר עם הצלעות.
מהצד השני של השולחן הוזמנו טאלה פאדהואלפה, מנה נהדרת של שרימפס, קלאמרי ומולים ברוטב צדפות, שמוגשים עם אורז מאודה. כל ביס מהמנה מחזיר אותך ישירות לאיים. דגמנו גם פאדסאיו, אטריות אורז מושחמות שמוקפצות עם קנה (עוד ירק תאילנדי שמזכיר תרד) ועם שרימפס. עצמנו עיניים ויכולנו לדמיין שאנחנו אוכלים אותו במסעדה בבנגקוק.
ואיך היה סוף הריקוד? מתוק. לא בטוח שזו לגמרי מחמאה. בטח לא חלב הקוקוס החם עם הבננות, שהיה על גבול המתוק מדי, ולא ממש ברור מאיזה צד שלו. הסטיקי רייס, לעומת זאת היה פשוט מושלם. המנה, שמוגשת לרוב עם מנגו והיא אולי הקינוח התאילנדי הכי מפורסם (והכי מתוק), עברה התאמה עונתית והוגשה עם תותים, שהיו מפתיעים באיכותם בהתחשב בעובדה שהקיץ כבר כאן.
הריקוד נגמר עם חשבון של 580 שקלים, לא כולל הקוקטיילים (החביבים, לא יותר) שעלו כ-45 שקלים כל אחד. לא זול, אבל לגמרי משתלם. עכשיו, כשטיסות לחו"ל נראות כמו חלום רחוק, זאת כנראה הדרך הכי יעילה למי שרוצה להרגיש לכמה שעות שהוא לגמרי במקום אחר.
כוכבים: ✰✰✰✰
הכל על בית תאילנדי
הזמנת שולחן בבית תאילנדי