"בית בגליל" עושה משהו שטרם נראה בקולנוע הישראלי

לצד המכונית התקועה, גם הדימוי של בית בתהליכי בנייה כמטאפורה למשפחה הופיע לא פעם בקולנוע הישראלי ("ברש", לדוגמה), אך מעולם לא שימש כתבנית לסרט שלם. בסרטו הראשון באורך מלא, אסף סבן משתמש באתר של בית ההולך ונבנה לא רק כמסגרת סיפורית וסמלית, אלא גם כתפאורה חיה וכמחולל בדרמה. המראות של מדרון ירוק בחיק הטבע הגלילי שעובר בהדרגה מטמורפוזה אלימה, החל מבולדוזר פאלי שמחורר חור באדמה, דרך בטון נשפך ועד קימתם של בתי קוביות גדולים לצד כביש הפוצע את הגבעה – מספקים דרמה ויזואלית עזה בפני עצמם.

לתוך הבמה המשתנה הזו פוסע זוג נשוי עם ילדה, שהחליטו להגר מהדירה הקטנה בתל אביב. הוריה המנוחים של יערה הורישו לה זכויות בנייה ביישוב קהילתי כבת ממשיכה, והיא בונה את בית חלומותיה יחד עם בן זוגה גילי. בדומה ל"טיטאניק" של ג'יימס קמרון, שהציג בתחילתו הדמיה גראפית של האוניה והתרסקותה, גם "בית בגליל" נפתח בדימוי דיגיטלי של תכנית הבית ובפסקול נשמעים קולותיהם של בני הזוג והארכיטקט הדנים בעיצוב. השניים אופטימיים בהתחבטויותיהם, ואינם מודעים לקרחונים שבדרך. שאר הסרט מתרחש כולו במרחב של הבית הנבנה – בהתחלה הם ישנים בחיק הטבע, נאיביים ומאוהבים כמו אדם וחוה, ובהמשך הבית הנבנה הולך וסוגר עליהם – חלונות הופכים לפריימים בתוך פריימים המבודדים את הדמויות, וזה מגיע לשיא בשוט הסיום המרהיב שמעניק לסרט סוף מהדהד.

מתוך "בית בגליל"

צמצום הדרמה לאתר אחד מדמה את הסרט להצגת תיאטרון, מה שתואם את עיסוקו של גילי כמחזאי מתקשה. בני הזוג מגיעים לביתם בגליל רק מדי כמה חודשים, בהתחלה ביחד ובהמשך כל אחד לחוד, כך שאנחנו מקבלים רק תמונה חלקית של המתחים והסדקים הנוצרים במערכת היחסים, הנפרסת דרך סדרה של דיאלוגים טבעיים ומדויקים בין שני אנשים אינטליגנטיים.

המבנה הנראטיבי הלא טיפוסי הזה מייצר שילוב מעניין של ריאליזם ופורמליזם, והשחקנים נענים לאתגר. אחרי הופעתה הפנומנלית ב"לעבור את הקיר", נועה קולר ממשיכה לבסס את נוכחותה הנבונה והסימפטית על המסך (היא הייתה מועמדת לפרס אופיר על התפקיד). היא ואודי רצין משכנעים לגמרי כבני זוג ותיקים ואוהבים עם אותו חוש הומור, גם כשהם נינוחים וזורחים באור של התחלה חדשה, וגם כשההרמוניה מתפוגגת למול חלון קטן מדי, והתסכולים עולים על פני השטח. שאר השחקנים מגיעים רק לסצנה אחת, בהם הזוג הנשוי לאורה ריבלין וגדליה בסר כהוריו החסכנים של גילי שלא מזדהים עם חלום הבית הגדול, צחי הלוי כחבר מן העבר של יערה, ואוהד קנולר כמחזאי מצליח שמעורר את רגשות הנחיתות של בני הזוג.

קולר ורצין ב"בית בגליל"

קולר ב"בית בגליל"

כל אפיזודה כתובה ומשוחקת היטב ומעניינת בפני עצמה, אבל חלקן זורעות זרעים דרמתיים שאינם מתפתחים בהמשך. כך, למשל, יערה נלחצת לגלות שהבית הסמוך נבנה על ידי בת המושב שהיא לא סובלת מפעם, אבל אז הן נפגשות, ונדמה שהשכנה אינה איומה כפי שזכרה, וזהו. סצנה אחרת רומזת להומוגניות המגוננת על עצמה של יישובים קהילתיים, ובהשלכה של ישראל כולה, אך הסרט אינו מפתח את הנושא, ואולי טוב שכך. הוא נאמן לאותנטיות של הדמויות ולא חוטא בהצהרתיות. הפער העיקרי מתגלה בין שתי אפיזודות עוקבות שביניהן חלה התדרדרות קשה ביחסים בין גילי ויערה, והסרט אינו מספר לנו איך הגיעו לשם.

"בית בגליל" נזהר ממלודרמתיות יתרה, ולכן אין בו אף רגע מלאכותי והוא תמיד נעים לצפייה. אנחנו אוהדים את גילי ויערה ומקווים שיצליחו להתגבר על המהמורות.

סרט על: בני זוג בונים בית חלומות בגליל, והתהליך מערער את יחסיהם

ללכת? כן. סרט מאוד ישראלי ועם זאת ייחודי בנוף שלנו