"בית הנינג'ות" היא רק טלנובלת אקשן יפנית. אבל איזה כיף זה

העולם המערבי תמיד היה מרותק מהתרבות היפנית, אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סדרות אמריקאיות-אסייתיות. אולי זה חלק מניסיון התיקון ההוליוודי שמנסה לתת מקום לקולות אסיתיים אותנטיים, אחרי שנים של התעלמות גזענית סמויה, ואולי זה סתם ניסיון לרכב על הגל. כך או כך, בשנים האחרונות קיבלנו יותר מתרבות המזרח הרחוק מאשר בכל שנה אחרת. "לוחם" של סינמקס, "משחקי הדיונון", "הסמוראית כחולת העין", ו-"האחים סאן" של נטפליקס זה רק חלק קטן מהדוגמאות, וממש בשבוע הבא נקבל גם את "שוגון" של FX (שיעלה בדיסני+ במקביל), המבוססת על הרומן התקופתי המפורסם. התרבות היפנית, המרכזית מתרבויות המזרח הרחוק שהתאבססנו עליה, קיבלה נתח מרשים של פרשנות אמריקאית, אבל לרוב נקבל טייק עתידני מדי, או עוד ביקור בתקופת יפן הפיאודלית. כעת נטפליקס מביאה לנו את "בית הנינג'ות" של דייב בויל, שמציגה לנו גרסה מודרנית ומדממת למיתוס הנינג'ות היפני.

>> זה קורה ב-2027: ברוכים הבאים ליקום הקולנועי של הביטלס

"בית הנינג'ות" עוקבת אחרי משפחת שינובי מודרנית. שינובי, אם לא ידעתם, הוא השם המקורי לנינג'ות – או כמו שהסדרה מציגה את זה, רק רפי שכל קוראים לשינובי "נינג'ה". המשפחה הזו, בכל אופן, פורשת מחיי ההתנקשויות וההתגנבויות לאחר מות הבן הבכור. גיבור הסדרה הוא הארו (קנטו קאקו), הבן השני והצעיר שמתאהב בעיתונאית, למרות האיסור על השינובי להתאהב ולהתחתן ללא אישור. למרות שהמשפחה פרשה ואב המשפחה פתח מבשלת בירה, כל בני המשפחה (מלבד אולי הסבתא והאח הקטנטן והחמוד ריקו) ממשיכים בדרכים שונות את חייהם כנינג'ות.

הארו עוקב אחר כת סודית ומסוכנת; הבת הצעירה נאגי מתאמנת בגניבות מהמוזיאון; האם מגוייסת באופן רשמי למנהל הנינג'ות, כדי לצאת עם מישהו לדייט ולסחוט ממנו מידע; רק האב המסכן, סואיצ'י (יוסוקה אוגוצ'י), נשאר מחוץ ללופ ומרגיש בודד בתא המשפחתי. במשך שבועיים המשפחה מגלה את ההשלכות מותו של האח הבכור, והבחירות שעשו בעקבותו, ונשאבים עוד יותר לתוך קונספירציה שנוגעת לכל יפן. יוצר הסדרה דייב בויל – במאי אמריקאי ממוצא יפני שביים בעיקר סרטי אינדי – מביא אותנו ליפן מודרנית ברמה שטרם הכרנו, ומציג בעצם את המפגש המחודש של יפן עם המערב – במובן מסוים, בהשראת הרוקי מורקמי. 

יש המון מאפיינים מערביים בכתיבתו של הרוקי מורקמי, לצד המפגש עם התרבות היפנית המסורתית, ובראשם החיבורים המוזיקליים למערב. בסדרה הם מקבלים אינטרפרטציה קצת שונה, עם צילומי מבנים עתיקים על רקע מבנים מודרניים, ובחירת מוזיקה מערבית לא שגרתית. השטיק של פסקול מערבי עובד לפעמים, ובמיוחד בסצינת הפתיחה, אבל לרוב מרגיש לא שייך לעולם הסדרה. היא גם מציגה שוטים מעניינים שנראים ממש כאילו יצאו מתוך "יער נורווגי" או "קורות הציפור המכנית", ושם זה עובד יותר.

בין אם מדובר בסצינה בה הארו עוקב אחר קארן איטו העיתונאית, ובין אם זה שוט רגעי של הנוף היפני המודרני – התחושה היא שלקחו אותנו לטיול קצר ביפן, והכל בעיקר עושה הרבה חשק לבקר בה. הצילום בסדרה גם הוא מעניין, ונותן הרבה פעמים הרגשה שאני צופה באדפטציית לייב אקשן לסדרת אנימה, למרות שמדובר בסדרה מקורית. זה עובד ברוב המקרים, ונראה ממש מגניב, וגם נחמד בתור צופה לזהות את אותם אלמנטים מהאנימה. לעתים רחוקות זה מרגיש מאולץ או כפוי, ולרגעים שילובי ההשפעות בכמות שהופיעה בסדרה הרגיש גדול מדי. זה לא הופך אותה ללא מהנה, אבל בהחלט לפחות טובה ממה שהיא הייתה יכולה להיות.

זו סדרה שאמנם מצליחה להיות מבדרת – עם המון אקשן של נינג'ות, התגנבויות וקרבות מכוראוגרפים היטב, ואפילו פרק סיום עונה מצוין – אבל היא רחוקה מלהיות יצירה בלתי נשכחת. התפניות של הסדרה מזכירות מאד טלנובלה, ולמרות התרגיל של טלנובלת אקשן עבד בסדרה כמו "ברלין", כאן זה מרגיש לפעמים מגוחך, ולפעמים קיצוני. זה בעיקר מקשה לי לעקוב אחר הסיפור. אני מודה שהשפה היפנית לא הקלה עליי במעקב אחר העלילה, אבל לא מערכת הקשרים המסובכת, ובאופן כללי היה קשה לתפוס לפעמים הבנה בסיסית של מה לעזאזל קורה על המסך, מאחר וכולם לבושים בשחור ופנים מכוסות. לפעמים זה גם לא משנה, כי הקרבות עשויים כל כך טוב שזה פשוט תענוג לצפות בהם. עם זאת, ברגעים בהם הדמויות לא נלחמות (ויש לא מעט כאלה), הייתי רוצה להבין מה אני רואה ומה כל דמות עושה ולמה – אלמנט די חשוב ברגעים דרמטיים. 

"בית הנינג'ות" היא סדרה מבדרת ולא יותר מזה, שזה קצת מצער כי בתור סדרה שמחברת כמוריקמי בין המזרח למערב, ונעזרת בסגנון של סדרות אנימה מוכרות, ציפיתי ממנה לקצת יותר. הבנייה של הדרמה המשפחתית עובדת לעיתים, ואפילו אני הרגשתי רע בשביל האבא כשכולם הבריזו לו מהתמונה המשפחתית שרצה לעשות – אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק את הסדרה. בסופו של דבר צריך סיפור שאפשר להבין בצורה קלה יותר, אבל עדיין מאתגרת, ללא חורים בעלילה וללא קווי עלילה נשכחים (ויש כמה כאלה). מדובר בסוף בבידור יפני להמונים שייקח אתכם לסיבוב קצר ביפן, וזה מהנה. אפילו אוסיף ואומר שמדובר באחד מפרקי סיום העונה הכי מהנים שהיו בשנה האחרונה על המסך – אבל זה לא עומד בקנה אחד עם סדרות כמו "סמוראית כחולת עין", או מה שתהיה "שוגון". סתם עוד סדרה שמעבירה את הזמן בסבבה, עם המון אקשן, חרבות, שוריקנים ודם. זה לא נורא, אבל אתם יכולים יותר טוב.
"בית הנינג'ות", 8 פרקים, עכשיו נטפליקס