הסרט הזה קלישאתי, נעים וחסר משקל. והוא המועמד המוביל לאוסקר

לא מעט במאים מגיעים בשלב מסוים בקריירה הקולנועית שלהם להקדיש סרט לזיכרונות הילדות והנעורים שלהם. טריפו התחיל משם עם "400 המלקות", סורנטינו הגיע לשם בסרטו ה-12 (תלוי איך סופרים) "יד האלוהים", ואילו פליני גם וגם – "הבטלנים" בהתחלה, ו"זיכרונות" עשר שנים מאוחר יותר. אם לשפוט על פי המקבץ המקרי הזה, במאים נוטים להיות כנים יותר כשהם מביטים על ילדותם בתחילת דרכם, וסנטימנטליים יותר בהמשך.

קנת בראנה, כידוע, התחיל משייקספיר, ובהמשך נעשה הכי הוליווד שיש עם "תור" ו"סינדרלה" ו"מוות על הנילוס". צילומי הסרט עם גל גדות, שיגיע אלינו בשבוע הבא, הסתיימו כבר בדצמבר 2019, אבל אז אתם יודעים מה קרה. בראנה הסתגר כמו כולנו בבית, וצ'יק צ'ק כתב סרט חדש המבוסס על זיכרונות ילדותו בבלפסט שבצפון אירלנד. מאז שנחשף בפסטיבל טלוריד לפני חמישה חודשים, הסרט הזה נתפס כמוביל במירוץ לאוסקר. יש להניח שהסיבה לכך היא היותו תרכובת סנטימנטלית ונוחה לעיכול של סצנות חביבות על רקע תקופה היסטורית מתוחה, שאמורה להעניק לזיכרונות האווריריים מעט משקל חברתי ופוליטי, כאילו.

בראנה הוא בעיני אחד הבמאים הפחות מוכשרים שעובדים באופן קבוע בשלושים השנים האחרונות. רוב סרטיו, בעיקר אלה שהוא מככב בהם, לוקים בנרקיסיזם ובחקיינות (הוא משחק יותר טוב בסרטים שמביימים אחרים). העובדה שהפעם הסרט מבוסס על זיכרונות ילדותו בכל זאת מעניקה לו מידה של חן, שהרבה ממנו נובע מהליהוק המאוד מוצלח של ג'וד היל המקסים לתפקיד באדי בן ה-9. באדי ומשפחתו הפרוטסטנטית מתגוררים ברחוב קטן בבלפסט, שמצולם בשחור לבן ומעוצב כמו אותן עיירות קטנות וידידותיות בסרטים של פרנק קפרה. כולם חברים של כולם עד שב-15 באוגוסט 1969 כמה פרוטסטנטים אלימים מחוללים מהומה במטרה להעיף משם את השכנים הקתולים. כתוצאה מכך, בקצה הרחוב מוקם מחסום מאויש בחיילים בריטים שמצמצם עוד יותר את עולמו של באדי הקטן.

לבאדי יש אמא ואבא יפים כמו בסרטים: קטרינה באלף המרשימה ("זרה") וג'יימי דורנן (עדיין לא השתכנעתי שהוא שחקן) – וסבא וסבתא חמודים ומצחיקים – ג'ודי דנץ' וקירן היינדס. אבא עובד באנגליה ובקושי מגיע הביתה, מה שמייצר מתח בין ההורים. אבל בהשראת המערבונים הישנים שהוא רואה בטלוויזיה – "בצהריי יום" ו"האיש שירה בליברטי ואלאנס" – באדי מדמיין את אבא כמו אקדוחן גיבור שמעז להתעמת עם הבריונים ברחוב. הסצנה הזאת מנסה ליצוק את הסכסוך המתמשך בצפון אירלנד לתוך תבנית ז'אנרית הוליוודית, והיא מבוימת הכי גרוע בסרט. ז'אנר אחר – מחזמר – מגויס לצורך עיצוב ההשלמה בין ההורים, והוא משתלב באופן טבעי יותר.

לפעמים בני המשפחה הולכים לקולנוע ורואים סרטים בצבע ("מיליון שנים לפני הספירה" עם ראקל וולש, "צ'יטי צ'יטי בנג בנג"), ואז גם אנחנו רואים אותם בצבע. למה בכלל הסרט בשחור לבן? כי זה יפה כזה, ואמנותי, וכל הבמאים הנחשבים עושים מתישהו בקריירה שלהם סרט בשחור לבן (בראנה כבר עשה אחד כזה ב-1995, אבל רק בודדים ראו אותו). הסרט בעצם נפתח עם צילומי צבע של בלפסט היום, מלווים בשיר של ואן מוריסון, והמעבר לעבר בשחור לבן נחשף מאחורי קיר עם ציור גרפיטי שמועתק מ"מלאכים בשמי ברלין" של וים וונדרס. רק ששם לקיר, זה שמפריד בין מזרח ברלין למערבה, יש משמעות עמוקה, ואילו כאן זה רק קטע סגנוני כזה.

כמקובל בסרטי התבגרות, באדי מתאהב בילדה בלונדינית ממשפחה קתולית בשם קתרין, שכל מה שהסרט יודע עליה זה שהיא בלונדינית ממשפחה קתולית, אתם יודעים, בשביל המסר. באדי מספר לסבא שלו שהוא רוצה להתחתן איתה, מחכה לה מחוץ לביתה וזומם מזימות איך לשבת לידה, אבל לא מעז לדבר איתה, עד שהיא מציעה שהם יעבדו יחד על פרויקט לבית הספר. ואז קתרין נעלמת מהסרט לכארבעים דקות, ואנחנו שבים ורואים אותה רק כשהיא ובאדי זוכים בפרס הראשון על אותו פרויקט. הפער הלא מוסבר הזה בנראטיב מעיד שהילדה הבלונדינית והיחסים איתה לא באמת מעניינים את בראנה – רק החזות של הערגה אליה. המבט השטחי והמתנחמד הזה סימפטומטי לסרט.

הסצנות המלבבות ביותר הן אלה של באדי עם סבא וסבתא, ודנץ' והיינדס מספקים את הסחורה. פעם או פעמיים הם מצולמים דרך חלון הבית, כמו היו בובות בתאטרון בובות. הצלם הוא האריס זמברלוקוס, שעובד עם בראנה מאז "משחקי בילוש". לא אהבתי את מה שהוא עשה בסרט ההוא, אבל כאן הוא עושה יופי של עבודה – הכל נראה פיוטי יותר בשחור לבן.

בסך הכל זה סרט עתיר קלישאות, נעים לצפייה, וחסר משקל. יש לציין שלפחות פעם אחת בראנה משתעשע באופן מודע עם קלישאה בולטת במיוחד, כשהוא משלב בסרט את "דני בוי", השיר שהפך לזיהוי מיידי של כל מה שאירי. לאוורור הקלישאה הוא מושם בפיה של אישה שיכורה שמזייפת אותו בעוצמה. לכן יש יותר סיכוי שתצאו מהסרט מזמזמים את "Ever Lasting Love" שדורנן מבצע לא רע בכלל.
3.5 כוכבים
Belfast בימוי: קנת בראנה. עם ג'ודי היל, קטרינה באלף, ג'ודי דנץ', קירן היינדס, ג'יימי דורנן. אירלנד 2021, 97 דק'