הקצינים אוכלים, החיילים רעבים והמלחמה מקבלת סרט מושלם

פעם מזמן שאל אותי מורה בתיכון אם אני יכולה להמליץ לו על סרטים בנושא מלחמת העולם הראשונה שיוכל להראות לתלמידיו. זה היה לפני גוגל, ובזיכרוני עלו שלושה סרטים בלבד – "גליפולי" של פיטר וויר מ-1981 על שני אצנים אוסטרלים שנשלחו לחזית בתורכיה, "שבילי התהילה" של סטנלי קובריק מ-1957 שהתמקד בקצונה הצרפתית ששלחה את החיילים להיות בשר תותחים, ו"במערב אין כל חדש", זוכה האוסקר של לואיס מיילסטון מ-1930 שסיפר על המלחמה מנקודת מבטו של חייל גרמני (כפי שתוארה בספרו של אריך מריה רמרק, שיצא לאור שנה לפני כן). מאוחר יותר התוודעתי לשתי הפקות ראווה אילמות משנות העשרים ("The Big Parade" ו"Wings"), אבל בסך הכל ההיצע היה מצומצם. בעוד הקולנוע היה משופע בסרטים על מלחמת העולם השנייה, המלחמה שקדמה לה פחות עניינה את הוליווד – אולי משום שהיה קשה לספר סיפורי גבורה אמריקאים על רקע מלחמת האימפריות שבה כולם היו קורבנות.

התמונה החלה להשתנות בשנים האחרונות, כשלמסכים יצאו כמה סרטים בולטים על חוסר התוחלת של מלחמת השוחות. "חג שמח" של כריסטיאן קאריון הצרפתי, "סוס מלחמה" של ספילברג ו"1917" של סם מנדז היו מועמדים לאוסקרים בקטגוריות הראשיות, אף שחטאו בסנטימנטליות ובזיופים למיניהם. והיה גם הפרויקט התיעודי "הם כבר לא יזדקנו" של פיטר ג'קסון, שהעניק חיים חדשים לקטעי ארכיון. ביום שישי האחרון הגיע לנטפליקס עיבוד חדש לספרו הסמינלי של רמרק, וזה הסרט הטוב ביותר על המלחמה הגדולה מאז "שבילי התהילה" המופתי. הפעם מדובר בהפקה גרמנית, בבימויו של אדוארד ברגר שעבד עד כה בעיקר בטלוויזיה ("פטריק מלרוז"), והוא מתגלה כאן כבמאי מצוין, בעל תפיסה דרמתית וחזותית מגובשת.

הסרט עוקב אחר פאול בוימר, תלמיד תיכון שנסחף כמו חבריו בנאומים הג'ינגואיסטים של המורה בבית הספר, ומזייף את חתימת הוריו כדי שיוכל להתגייס לצבא ולהצטרף למלחמה שנמשכת כבר שנתיים. בלשכת הגיוס הוא מקבל מדים שאליהם מחוברת תווית עם שמו של חייל אחר. אומרים לו שהמידה לא התאימה. פאול אינו מודע למה שאנחנו ראינו בסצנה קודמת – מדי החיילים שנהרגו בקרב נשלחים לתיקון במתפרה, שם מאות תופרות מאחות את חורי הכדורים, לפני שהמדים מועברים למגויסים החדשים. זאת תמונה מצמררת שמציעה זווית לא מוכרת של מכונת המלחמה. היא מספקת לנו דימוי פיוטי של מצבו הקשה של הצבא הגרמני ושל השקרים שהדרג הפיקודי הגבוה סיפר לחיילים בשטח.

תמיד תבדוק את התווית. "במערב אין כל חדש". צילום: יח"צ/נטפליקס

אותו רעיון של העברת ציוד מחייל מת לחייל שעתיד למות ישוב בהמשך הסרט בהקשר אינטימי. צעיף עם רקמת פרח שחייל גרמני קיבל מצעירה צרפתייה, מועבר לחברו אחרי שהוא נהרג, וממנו ממשיך לחייל הבא, וכך עובר בין החיילים כחוט השני, קושר ביניהם קשר של אהבה. אלה רגעים בודדים של רוך בתוך סרט שחלקים נרחבים ממנו מבעיתים וקשים לצפייה, למרות שהוא נמנע מפורנו אימה.

רוב הזמן הוא גם חף מקלישאות. סצנה זכורה במיוחד מטילה את פאול לתוך מכתש שנוצר מנפילת פגז באמצע שדה הקרב, שם הוא מוצא עצמו לבד עם חייל צרפתי. הסיטואציה היא סמלית ואירונית – שני גברים צעירים שיכלו להיות חברים שוקעים בבוץ של המלחמה ונאלצים להרוג זה את זה רק בגלל המדים שמזהים אותם כבני לאומים שונים. נדמה שאין סרט על מלחמת השוחות שאינו כולל סצנה כזו בדיוק. זהו, למשל, האירוע שמזניק את "פרנץ" של פרנסואה אוזון, וסצנה דומה נצפתה גם ב"1917".

אבל ברגר אינו מתרפק על הסמליות, אלא בוחן את הסיטואציה באופן שמעצים את המוחשיות שלה, ואת הטירוף והטרגדיה. אחרי שפאול מצליח לדקור את הצרפתי, חרחורי הגסיסה שלו מטריפים אותו. פאול רק רוצה שהוא ישתוק, אבל הוא אינו מסוגל להשלים את המעשה, כי עכשיו שהבחור חסר אונים זה פתאום הופך לרצח. ופאול אינו רוצח. החצי הימני של פניו מכוסה בוץ שמעניק לו מראה של מומיה, אבל האנושיות של החצי השני חשופה. וזאת הדרמה של הסרט.

מלחמה, הא! בשביל מה היא טובה? "במערב אין כל חדש". צילום: יח"צ/נטפליקס

בתוך המהומה של סצנות הקרב, הדרמה מתמקדת באובדן האנושיות וברגעים שבהם היא שבה ומציצה. וזה מה שמחזיק אותנו מסומרים למסך לאורך שעתיים וחצי קשות, שאינן מספקות ריגושים מהסוג המלווה בפרצי אדרנלין, ולא פעם מקשות על הנשימה. אחת ההצלחות של ברגר, והצלם שלו ג'יימס פרנד, היא העובדה שיש בסרט לא מעט דימויים מרהיבי עין, ועם זאת אין בו האדרה של גבורה במלחמה – לא תמצאו בו קרני אור שמשתברות באופן שהופך את החיילים לקדושים, כפי שראינו בסרטים אחרים. גם הפסקול שהלחין וולקר ברטלמן אינו אפי, אלא תוקף אותנו בפרצי תופים מתכתיים, כמו אזהרה מעולם אחר.

אם יש בסרט דמות כמעט הרואית היא דווקא זו של מתיאס ארצברגר (דניאל ברוהל), נציג הרייך הגרמני בחתימה על הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית. ארצברגר (פוליטיקאי שהתנגד למלחמה ולכן נחשב לבוגד בקרב אנשי הימין ונרצח שנתיים אחרי החתימה) מונע על ידי הרצון למנוע את מותם המיותר של עוד צעירים שזה עתה גויסו, ומוכן לקבל את הדרישות הדרקוניות של הצרפתים המנצחים ללא מאבק. הסרט משתמש במפגשים בין שתי המשלחות כדי לחדד את הציניות של הקצונה הגבוהה, שמתענגת על ארוחות דשנות בעוד החיילים בחזית רעבים ללחם (ניגוד שגם קובריק עשה ממנו מטעמים). לא פחות מכך, הסצנות האלה, שבהן הצרפתים נהנים לשים את רגלם על צוואר הגרמנים המובסים, מניחות את הבסיס למלחמה הבאה. זה סבטקסט מצמרר, שמוסיף רובד לסרט האנטי-מלחמתי הזה, שמציג את החיילים הפשוטים כקורבנות של תאוות הכיבוש של הדרגים הגבוהים, המיוצגים על ידי גנרל גרמני ששולח את פיקודיו לתפוס עוד כמה מטרים לפני שהכל נגמר.

פרט לברוהל הסרט מלוהק בשחקנים לא מאוד מוכרים. זו בכורתו הקולנועית של פליקס קאמרר המגלם את פאול, ופניו קרועי העיניים מותירים רושם עז. גם שאר החיילים מלוהקים היטב, ובראשם אלברכט שוך הכריזמטי ("ברלין אלכסנדרפלץ") בתפקיד חייל בוגר בן מעמד הפועלים המכונה קאט. "במערב אין כל חדש" נבחר לייצג את גרמניה באוסקר, ואני מנחשת שסיכוייו טובים. יש להוסיף שאת הביקורת הזו כתבתי על בסיס צפייה בסרט על מסך קולנוע. בצפייה ביתית הוא עשוי לאבד חלק מעוצמתו.

4 כוכבים
Im Westen nichts Neues בימוי: אדוארד ברגר. עם פליקס קאמרר, דניאל ברוהל, אלברכט שוך. גרמניה 2022, 147 דק'. זמין עכשיו בנטפליקס