"בעל החלומות", סרטם המצוין של קובי פרג' ומוריס בן-מיור, לא מפחד לספר באומץ את הסיפור האמיתי על האיש שעמד מאחורי כמה מהדמויות האהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, אך סיים את חייו כמעט מנודה בגלל עמדתו הפוליטית והגדרתו העצמית כיהודי-ערבי. סרט פשוט זה לא
15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון
מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).
זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.
"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.
אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.
גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.
חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.
כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.
ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.
האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.
"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.