"ברוקלין": סרט צנוע ונטול הדרת חשיבות עצמית

נדירים הסרטים שבהם יש התחבטות אמיתית. לשם הדרמה הגיבורים אמנם תמיד מתמודדים עם קונפליקט כלשהו, אבל לרוב ברור לנו מהי ההחלטה שהם צריכים להגיע אליה – זאת שתספק את הצופים מבחינה רגשית. "ברוקלין" הוא סרט יפה וצנוע, ונדיר מבחינה זו שאנחנו באמת לא יודעים מה אנחנו רוצים שהגיבורה תבחר בשביל עצמה (ובשבילנו), עד הרגע שבו היא בוחרת.

זה העיבוד השלישי של הסופר/תסריטאי ניק הורנבי לספר שכתב מישהו אחר (הפעם קולם טויבין) על אישה צעירה שעוברת תהליך לא קל של התבגרות והסתגלות. כמו ב"לחנך את ג'ני" וב"הולכת רחוק", הורנבי מפגין מגע רך ועין בוחנת, וכישרון מיוחד לאפיין דמויות באמצעות דיאלוגים לא משומשים. התסריט (המועמד לאוסקר, וכמוהו גם הסרט) נתמך בבימוי עדין, קלאסי ונטול הדרת חשיבות עצמית של ג'ון קראולי ("Boy A").

"ברוקלין" מגולל את סיפורה של אייליש האירית, שבשנת 1952 עוזבת את עבודתה המתסכלת במכולת שכונתית, את אמה ואת אחותה, ומהגרת לאמריקה בחיפוש אחר אופק חדש. כומר אבהי (ג'ים ברודבנט) מסדר לה עבודה בחנות כלבו, מגורים באכסניית נשים בברוקלין (בניהולה של ג'ולי וולטרס הנהדרת) וקורס בחשבונאות. הכומר הנדיב מייצג פנים שונות לגמרי של הכנסייה הקתולית מאלה שנחשפים ב"ספוטלייט", והסרט מלא באנשים טובים כמותו שמציעים תמיכה, גם אם זו מתובלת במלח ובפלפל. זה לא סרט הגירה זועם נוסח "דיפאן". בדידות, כאב ודעות קדומות יש גם כאן, אבל הכל מאופק, מרומז ואופטימי יותר. בסצנה יפה במיוחד מהגרי עבודה ותיקים – שבנו את המנהרות והגשרים של ניו יורק ואחרי כן נשכחו ונזנחו בשולי הדרך – מגיעים לארוחת חג מולד בחסות הכנסייה, ומקשיבים לשירו של אחד מהם שממלא את המרחב בערגה למולדת הישנה.

לאט לאט אייליש בוקעת מתוך שכבת הגעגועים וחוצבת לעצמה מקום בעולם החדש. כשהיא פוגשת שרברב חמוד ממוצא איטלקי (אמורי כהן) היא גם מתחילה לחייך. סצנות החיזור פשוטות, ללא תוספות מיותרות, ומקסימות בתכלית. אבל אז היא נקראת לחזור הביתה, וכשהמולדת הירוקה ואירי נחמד במיוחד (דומנל גליסון, שמככב כרגע גם ב"מלחמת הכוכבים" וב"האיש שנולד מחדש") מאירים אליה פנים, היא מוצאת עצמה נתונה בהתלבטות לא פשוטה המועצמת על ידי סוד.

סירשה רונן בת ה־21 הייתה עד לאחרונה אחת השחקניות הילדות הבולטות בקולנוע. כאן היא פורחת בהופעה פלאית שזיכתה אותה במועמדות שנייה לאוסקר (אחרי "כפרה"). היא מטעינה כל רגע במגוון רגשות ובמשמעות, ובעזרת הצלם הקנדי איב בלנז'ה ("הולכת רחוק") היא בוראת כמה מהקלוז אפים היפים של השנה. אילו ההחלטה הייתה בידיי, האוסקר היה מונח בידיה.

השורה התחתונה: סרט קטן־גדול.