גאנה פינת לוינסקי: התערוכה שמגשרת בין מבקשי המקלט לתושבי דרום תל אביב

בימים אלו מוצגת בגלריה ארטפורט תערוכה שנקראת "המסתננים". בניגוד למטען העוין שנושא שמה של התערוכה, שניתן לה במהלך אירוני מחושב, מטרתה היא דווקא לנסות לעורר דיון חשוב והכרחי על תפיסת עתידם של מי שבאקט של הגנה על חייהם חצו את הגבול לישראל והפכו בן רגע לפורעי חוק. העבודות שנאספו בניצוחה של האוצרת מעין שלף, חלקן נוצרו במיוחד לתערוכה, חברו למארג של דימויים שבוחנים את מצבם המקומי והגלובלי של מבקשי המקלט. בין המציגים בתערוכה נמצאים גם קבוצת החשיבה גאנה, שלישייה של אמנים מניו יורק (כריסטופר רובינס, ג'ון יואינג ומריה דל כרמן מונטויה) שמערערים ביצירתם על הגישה הפטרנליסטית של העולם המערבי כלפי אוכלוסיות במדינות מתפתחות.

בתחילת עבודתם הם הקימו קבוצות חשיבה במדינות עולם שלישי וביקשו מהן להציע פתרונות לבעיות של קהילות שחיות במדינות מערביות ובכך למעשה להפוך את היוצרות. אולם עם הזמן התברר כי התהליך יכול גם להפגיש בין קבוצות בקונפליקט ולכונן בריתות ביניהן. בשמונה השנים שחלפו מאז הוקמה הקבוצה הם הספיקו לעבור באינספור מדינות, ביניהן גאנה (שם קיבלו את שמם), קובה, סרביה, אירן, אפגניסטן, מקסיקו וכעת גם ישראל. בעקבות פנייתה של שלף, שסיפרה להם על מצבם של מבקשי המקלט בישראל ועל מטרת התערוכה, החליטו כריסטופר רובינס וג'ון יואינג להחיל את הניסוי שלהם גם אצלנו.

"עם הזמן למדנו שהתוצאה האמיתית של התהליך היא שהצלחנו לחבר בין קבוצות שונות, לאו דווקא לפתור בעיות של אוכלוסייה אחת" מסביר רובינס כששלושתנו יושבים בגלריה יום לאחר פתיחת התערוכה. "הבנו שהקבוצות השונות שמרכיבות את הקהילה בדרום תל אביב זקוקות בדיוק לזה והחלטנו להקים כאן שלוש קבוצות חשיבה: סודנית, אריתריאית וישראלית, וביקשנו מכל קבוצה להציע פתרונות לבעיות של הקבוצות האחרות. היה מעניין לשמוע את הדברים שעלו שם, לצד בעיות שרלוונטיות רק לצד אחד הועלו גם קשיים ששני הצדדים יכולים להזדהות איתם כמו המחסור בגינות ציבוריות או ההזנחה והלכלוך ברחובות".

כריסטופר רובינס וג'ון יואינג. צילומים: בן קלמר

הייתה איזושהי כמיהה לדיאלוג ישיר בין הקבוצות במהלך העבודה?

"האמת היא שגם בתוך הקבוצות עצמן היו הרבה אנשים שלא היה להם שום עניין לפגוש את הצד השני", מספר יואינג. "היו כמובן גם כאלה שאמרו שהם לא רוצים, אבל בסופו של דבר, כשזה הגיע לשלב של אחד על אחד, הם לא התנגדו. חלק מהאנשים ממש ביטאו אנטגוניזם נגד הפליטים ובו בזמן המשיכו לחשוב ולחפש פתרונות לבעיות שלהם".

"בסופו של דבר הפרויקט הזה מתבסס על כך שכולם אוהבים להתלונן וכולם אוהבים שזקוקים להם" מוסיף רובינס. "אנחנו פוגשים קבוצה של אנשים ומבקשים מהם להתלונן בפנינו על הבעיות שלהם, ואז הולכים לקבוצה אחרת ואומרים להם 'היי, תראו, לאנשים האלה יש בעיה שהם לא מצליחים לפתור. יש לכם רעיונות בשבילם?' מי יכול לסרב להצעה כזו?"

מעניין כמה מהבעיות שכל אחת מהקבוצות תלתה באחרת התבררו כמשותפות לשני הצדדים.

יואינג: "חלק גדול מהבעיות היו משותפות. באופן אבסורדי יש נטייה להתעלם לחלוטין מכך שהקבוצה של הפליטים נמצאת במצב פגיע מאוד. בעוד שנוצרה להם תדמית של אוכלוסייה מאיימת מסתבר שיש חששות רבים מהצד שלהם. אחד מהם אמר לנו שכל אישה מפחדת מגבר שחור וכל גבר שחור מפחד מגבר לבן. הפתרון שהועלה לבעיה הזו כחלק מקבוצת החשיבה הוא להקים משמר שיורכב מנשים ישראליות ומנשים מקרב קהילת הפליטים, שיפטרלו בשכונה וישמרו על הסדר. בימים אלה הם מחפשים מתנדבות למשמר ואם יצליחו להוציא זאת לפועל זה יהיה דבר גדול. אפילו בדברים הקטנים עלו רעיונות מדהימים, שנמצאים כעת בשלב הפיתוח, כמו סדנה של ישראלים ומבקשי מקלט שילמדו אחד את השני כישורי גינון כדי לטפח יחד את הגינות השכונתיות". "מה שהכי הדהים אותנו", אומר רובינס, "זה שבסופו של דבר משתתפים רבים מהקבוצה של הישראלים שמתגוררים בדרום תל אביב הבינו שהבעיות הכי גדולות שהם חולקים עם הפליטים הן גזענות והזנחה, ושהם בעצם נמצאים באותה הסירה. כשראינו את ההבנה הזו מחלחלת הבנו שדברים יתחילו לקרות".

כשאתם בוחנים את מעמד מבקשי המקלט בישראל אתם רואים הבדל מהותי בין הגישה כאן לבין זו של מדינות אחרות?

"עושה רושם שהמצב בישראל חמור יותר ממצבם של הפליטים בארצות הברית או באירופה," אומר רובינס. "רואים את זה במספר הזעום של בקשות המקלט שהמדינה מאשרת ובכך שהוקם כאן מחנה מעצר לאנשים שהגיעו לישראל משום שבמדינתם ריחפה עליהם סכנת מוות. כשקראתי על מצבם של מבקשי המקלט כאן, עוד לפני שהגעתי לישראל, חשבתי לעצמי שהיחס של ישראל למבקשי מקלט זה הדבר הכי צבוע שיכול להיות. אני מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי ואני פשוט לא יכול להבין את זה".

קבוצת החשיבה "גאנה" אמנם נשמעת כתנועה חברתית ופחות כקבוצה אמנותית, אולם את פעילותם ההומניטרית הם מצליחים לעבד למוצגים בגלריה באמצעות בניית מודלים ודימויים חזותיים שמתבססים על תוצאות הניסוי שערכו. כך למשל המשמר הנשי זוכה לייצוג בדמות בובת שוטרת הלבושה מדים שנתפרו מבדים בהדפסים אפריקאיים ונושאת תג שמשלב את ענפי עץ הזית המסמלים את ישראל אך מופיעים גם על דגל אריתריאה. תיעוד וידיאו של התהליך מוקרן בגלריה, מקום של כבוד מוקדש לכרטיסיות שעליהן נכתבו הבעיות והפתרונות שעלו בקבוצות החשיבה ופסל נייד על תלת אופן משמש כתחנת עבודה שתמשיך להקליט בעיות ולשדר פתרונות ברחבי העיר. ועם זאת קשה שלא לתהות מדוע בחרה השלישייה לעבוד דווקא בשדה האמנותי.

"לפעמים אנחנו מזדהים כאמנים ולפעמים לא", פוטר אותי יואינג בקלילות. "חלק גדול ממה שאנחנו עושים זה לוודא תמיד שיש לנו מודל נייד, כמו תלת האופן הזה כאן, שמאפשר לנו לצאת מהמוזיאון אל הרחוב ולבנות מרכז מדיה שנוכל לדחוף ברחבי העיר וכך ליצור קשר ולפתוח דיון עם אנשים שלעולם לא ילכו למוזיאון".

"הגלריה, או עולם האמנות, הם המנוע של הדבר הזה", מסביר רובינס, "אבל ברור שעבור כל האנשים שמעורבים בתהליך זה לא ממש מצטייר כחוויה אמנותית. פנינו לאמנות משום שכאן הגבולות גמישים יותר. אנחנו מתעסקים בדברים פוליטיים מאוד ולפעמים מכופפים קצת את המגבלות והחוקים, ובגלל שאנחנו עושים זאת תחת מטריית האמנות הגישה היא סלחנית יותר, גם כלפי הכישלונות שלנו". "חוץ מזה", יואינג מוסיף בחצי חיוך, "אנחנו אמנים, אז מה שאנחנו עושים הוא בהכרח אמנות".

"המסתננים" ארטפורט, דרך בן צבי 55, רביעי־חמישי 12:00־19:00, שישי־שבת 11:00־16:00.

נשים שמתגוררות בדרום תל אביב ומעוניינות להצטרף למשמר הביטחון של ישראליות ואפריקאיות מוזמנות ליצור קשר: develop@ghanathinktank.org